Monthly Archives: פברואר 2011

המצלמה כמכחול – הצלם הבריטי ג'ק קרדיף וסרטיו

 "כשהייתי ילד בבית הקולנוע הייתה טמונה הבטחה פלאית…היו סרטים מסוימים שמלאו אחר הצפיות הללו, סרטים שהכילו את מלוא הדמיון ואת עושרה של החוויה שהותירה אותי שבע רצון- והגשמת חלומות ילדות הוא דבר שאינך שוכח. "הוורד השחור", "הנעליים האדומות", "תיבת הקסם", "פנדורה וההולנדי המעופף" ו"סקוט באנטרקטיקה"- כל אחד מאותם סרטים היה מיוחד במינו ושונה מאד מסרטים אחרים. עתה כשאני מביט בהם שוב, אני נוכח שזה היה הדיוק הוויזואלי שבו הם צולמו ובעיקר העושר של הצבע. הצבע באותם חמישה סרטים הוא כל כך שופע, עשיר וגדוש דמיון, עד שניתן כמעט לטעום אותו. לא ממש הבנתי מהו צילום קולנועי כשהייתי בן עשר או אחת עשרה, אבל אני זוכר שהבחנתי בשם "קרדיף" בכותרות של כל אותם סרטים והתרשמתי מהאנגליות של השם. עד מהרה הבנתי את תרומתו המיוחדת של ג'ק  קרדיף לסרטים הללו, ולקולנוע בכלל…"

(מתוך ההקדמה של מרטין סקורסזי לאוטוביוגרפיה של ג'ק קרדיף: "השעה הקסומה"

Jack Cardiff, Magic Hour, London: Faber and Faber, 1996.)

מרילין מונרו וג'ק קרדיף בצילומי "הנסיך ונערת השעשועים"

כותרת ספרו של צלם הקולנוע המהולל ג'ון אולטון "לצייר עם אור" (Painting with Light) שיצא לאור ב-1949, תואמת גם את מכלול עבודת הצילום של הצלם הבריטי ג'ק קרדיף. למרות העובדה שאולטון התייחס לצילומים הקונטרסטיים של סרטי הפילם נואר שצילם        (He Walked By Night, The Big Combo), הרי שהעיסוק בקיארוסקורו (אור וצל) מציין גם את הדיון בעבודות הצבע המרהיבות והייחודיות של ג'ק קרדיף, שבהן משחקי האור והצל היוו חלק חשוב מהנרטיב הדרמטי. "לצייר עם אור" היה גם השם של סרט קצר בן 27 דקות אודות עבודתו של קרדיף שביים קרייג מק'קול ב-2007, שצורף בזמנו לדי.וי.די. של "הנרקיס השחור". יש לשער שסרט זה (יחד עם סרט קצר נוסף, מוקדם יותר אודות קרדיף, שמק'קול ביים- "סוחר הצבע" משנת 1998) היווה את הבסיס לסרטו התיעודי הארוך של מק'קול: "צלם: חייו ויצירתו של ג'ק קרדיף" (Cameramen: The Life and Work of Jack Cardiff). הסרט שגרף שבחים רבים נחשף לראשונה בפסטיבל קאן 2010 ובמקביל במהלך רטרוספקטיבה שנערכה לקרדיף בחודש מאי 2010 על ידי מכון הקולנוע הבריטי בלונדון.

ג'ק קרדיף יליד 1914 בן למשפחת אמני וודוויל נודדים, זכה לאחת הקריירות הארוכות ביותר בתולדות הקולנוע, קריירה שהתפרשה על פני למעלה משמונים שנה, למעשה עד סמוך למותו ב-2009. קריירה זו משקפת בעצם את הקולנוע של המאה העשרים כולה.  כבנם של שחקני מיוזיקול שסרקו את אנגליה לאורכה ולרוחבה הוא מעולם לא זכה לחינוך פורמאלי. לעומת זאת הופיע מדי פעם לצד הוריו על הבמה וכמו גם בתפקידי ניצב בסרטים. הופעתו הקולנועית הראשונה הייתה כשהיה בן ארבע בלבד בסרט בשם "בני, בני" (1918). הוא פשוט אהב את זה, קרדיף מספר באוטוביוגרפיה המרתקת שלו "השעה הקסומה" שיצאה לאור ב-1996. העובדה שהתחנך למעשה על הבמה גרמה לכך שלא יהיה ביישן והופעה בפני המצלמה נעשתה בטבעיות. הוא הופיע בסרטים נוספים ובהם Billy's Rose 1922) מלודרמה בסגנון דיקנסי וב-1927 הוא השתתף בקומדיה שביים הרברט וילקוקס Tiptoes בכיכובם של האמריקאים וויל רוג'רס ודורותי גיש. בשנה זו הסתיימה פחות או יותר קריירת המשחק של קרדיף אבל בשנה שלאחר מכן קיבל את עבודתו הראשונה באולפני אלסטרי, שעיקרה היה לדאוג לאספקת מים מינרלים לבמאי הגרמני ארתור רובינסון שביים את "המלשין" גרסה קולנועית מוקדמת למחזהו של ליאם או'פלהרטי (אביו של קרדיף הופיע בתפקיד משנה בסרט) ששימש בסיס לסרטו הנודע של ג'ון פורד שבע שנים אחר כך. מכאן נסללה הדרך למחלקת הצילום. הוא לא ידע מאומה אודות צילום סרטים, אבל העובדה שאנשי צוות הצילום הרבו לנסוע לאתרי צילום ברחבי העולם קסמה לו. הקסם התפוגג כשנכח לדעת עד כמה שוקלת כל מצלמה וכאשר נדרש למלא את מחסניות הפילם הריקות במשך הלילה. כשהקול נוסף לסרטים בסוף שנות העשרים, קרדיף שימש גם כקלפר-בוי (clapper boy שתפקידו להכות בשני לוחות עץ בתחילת צילום כל סצנה על מנת שניתן יהיה לסנכרן בין הדימוי לקול). כשהיה בן שבע עשרה שימש כקלפר-בוי בסרטו המדבר הרביעי של אלפרד היצ'קוק "משחק הונאה" (1931). אבל בצד עבודה זו קרדיף מלא תפקידים נוספים שהכשירו אותו לקראת הפיכתו לצלם בעצמו. בשעות הבוקר הוא היה מציב את המצלמות על גבי חצובות, משמן את המנגנונים המכניים, מכניס את הפילם למחסניות ונושא את כל הציוד של הצלם שכלל פילטרים למיניהם, לוחות זכוכית ועוד. לאחר שהתקדם לתפקיד עוזר צלם (פוקוס-פולר) הפך ב-1935 למפעיל מצלמה (camera operator) באולפני דנהם. בין היתר שימש מפעיל מצלמה בסרטו של רנה קלייר "הרוח הולך מערבה" (1935) ו"כטוב בעיניכם" (1936) עיבוד לקומדיה של שייקספיר בכיכובם של אליזבת ברגנר ולורנס אוליבייה שביים פול צ'ינר.

ב-1936 הוא נבחר להשתלם בצילום צבע על ידי חברת טכניקולור לאחר שבראיון עמו הצליח להרשים בזכות הידע שלו על שימוש בתאורה בציוריהם של המייסטרים הגדולים, רמברנדט, ורמייר, פיטר דה הוך וז'ורז' דה לה טור. קרדיף גילה עניין בציור עוד בילדותו והיה צייר חובב בעצמו, הוא בילה במוזיאונים במהלך סיבובי ההופעות של הוריו ודרך הציור הוא גילה את השימוש באור ומהציור הוא שאף השראה לצילומי סרטיו. מאוחר יותר כשהחל מצלם בצבע ניתן היה להצביע על השפעות של ציירים כמו ויליאם טרנר, ואן גוך או אדגר דגה. ב-1936 הוא שימש כמפעיל מצלמת הטכניקולור המסורבלת בסרט התיעודי "הכתרתו של המלך ג'ורג' השישי" וב-1937 הוא היה מפעיל המצלמה בסרט הטכניקולור העלילתי הראשון שצולם בבריטניה "כנפי הבוקר", מלודרמה רומנטית שביים הרולד שוסטר, אודות ספרדייה (אנבלה) שנמלטת ממולדתה בעקבות מלחמת האזרחים מגיעה לאירלנד מחופשת לנער ומתאהבת במאמן סוסי מרוץ (הנרי פונדה). ב-1936 הוא החל מצלם סדרת סרטי תעודה שצולמו באירופה, המזרח הקרוב והודו, שבמהלכם צילם גם בארץ, שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. בספרו האוטוביוגרפי הוא מספר על ביקוריו בחיפה, ירושלים וים המלח. הסרטים הללו הוזמנו בידי הרוזן הגרמני פון קלר שביקש לתעד בטכניקולור את מסעותיו בעולם בחברת רעייתו. הסדרה נודעה בשם "חלונות אל העולם" (World Windows). שני סרטים בולטים נוספים שבהם קרדיף שימש כמפעיל מצלמה היו "אביר ללא שריון" (1937) שצולם בשחור לבן, סרט הרפתקאות רומנטי על רקע המהפכה הסובייטית בכיכובם של מרלן דיטריך ורוברט דונאט שביים ז'אק פיידר הצרפתי; וסרט ההרפתקאות הקולוניאלי "ארבע הנוצות" (1939) שצולם בטכניקולור ובוים בידי זולטן קורדה.

דיוויד ניבן וקים האנטר ב"עניין של חיים ומוות"

 אירוע מכריע בחייו של קרדיף היה שיתוף הפעולה הראשון שלו עם "הקשתים", הבמאים והתסריטאים מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, שכונו כך על שם חברת ההפקה שלהם The Archers עם הלוגו המפורסם שלהם – לוח מטרה שננעצים בו חיצים. קרדיף שימש כמפעיל מצלמה בסרטם "חייו ומותו של קולונל בלימפ" (1943) כשלצידו מפעיל מצלמה נוסף ג'ופרי אנסוורת הגדול שלימים יצלם את "2001 אודיסיאה בחלל". למרות שקרדיף היה חלוץ צלמי הטכניקולור בבריטניה היו שפחדו מהאופי המרדני שלו ונטייתו לעריכת ניסיונות אבל דווקא זו הייתה העובדה ששכנעה את מייקל פאול ואמריק פרסבורגר לבחור בקרדיף כצלם ראשי בסרטם "עניין של חיים ומוות" (1946). כמוהו הם שאפו לחדש ולהעיז וליצור מה שעוד לא נעשה קודם לכן. עלילת הסרט עוסקת בטייס בריטי שמטוסו נפגע בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, אבל בשל טעות בשמים הוא אינו נהרג כצפוי. בשמים נערך דיון רב משתתפים על גורלו, בעוד הוא מתאהב בקשרית שניהלה עמו את השיחה האחרונה בטרם התרסקות המטוס, דיוויד ניבן וקים האנטר גילמו את גיבורי הסרט. מייקל פאול העלה את הרעיון שהקטעים בשמים יצולמו בשחור לבן ואילו אלה על פני האדמה בצבע. בדיוק ההפך ממה שהיו מצפים- שמים בצבע ואדמה בשחור לבן. קרדיף מצידו הציע שקטעי השחור לבן יצולמו בפילם צבעוני שיעבור תהליך של הסרת הצבע והפיכתו למונוכרומטי. פאוול אפשר לקרדיף ניסיונות נוספים כמו הקפאת התמונה ושימוש בפילטרים שייצרו אווירה קסומה. קרדיף צילם את שני סרטיהם הבאים של "הקשתים" שלצד "עניין של חיים ומוות" היוו את שיאי יצירתם המשותפת.

 "הנרקיס השחור" (1947) זיכה את קרדיף בצדק באוסקר על הצילום. סיפורן של נזירות אנגליות שנשלחות לאזור נידח בהרי ההימליה, להתגורר במבנה עתיק שבעברו שימש כהרמון על מנת לטפל בתושבי הסביבה ולהעניק להם ערכים נוצריים. בין השחקניות בסרט דבורה קר, פלורה רובסון, ג'ין סימונס וקתלין ביירון. בניגוד למה שניתן היה לצפות פאוול החליט שהסרט כולו יצולם באולפני פיינווד בלונדון, עובדה שאפשרה לקרדיף לשלוט בכל פרט בצילום ולהעניק לסרט מראה כמעט סוריאליסטי. קרדיף השתמש כאן בפלטת צבעים אופיינית לסרטים שצילם בשנות הארבעים והחמישים שהפכה סימן הכר מובהק שלו, גוונים פסטליים של ירוק, כחול וחום המבליטים את התלבושת הלבנות של הנזירות הנראות כמו מפוסלות בשיש. על הרקע הפסטלי המעודן מתבלטים קטעים שבהם חודר הצבע האדום, כמו שמלתה של האחות רות (ביירון) והאודם שהיא מורחת על שפתיה לאחר שהיא מפרה את נדריה, או הצללים שנופלים על שמלותיהן של הנזירות ומרשתים את הצבע הלבן בגוונים כהים. מדובר גישה מקורית ואחרת אל הצבע בהשוואה למתקתקות והזוהר של הסרטים ההוליוודיים באותה תקופה. די אם נבחן את הגישה של קרדיף לצילומי התקריב, הפורטרטים של שחקניו ובמיוחד שחקניותיו שכמו צוירו על ידי האמנים הגדולים של הרנסנס או הבארוק.

 הפרק החותם את שיתוף הפעולה של קרדיף עם פאוול ופרסבורגר הוא הסרט "נעליים אדומות" (1948) שלדברי קרדיף הייתה ההתנסות הקולנועית המלהיבה ביותר בחייו. הסרט עוסק בבאלט וקרדיף שהנושא לא היה קרוב לליבו, נאלץ על פי דבריו להתנסות מדי ערב במופעי באלט בקובנט גארדן. עד מהרה מספר קרדיף הוא נשבה בעולם החלומי של הבלט, שבניגוד לכאוס של החלומות הבלט פעל בסדר מופתי. הסרט עוסק ביחסי סוונגלי-טרילבי, בין אמרגן הבלט בוריס לרמונטוב (אנטון וולברוק) לתגלית החדשה שלו הבלרינה ויקטוריה פייג' (מוירה שירר) שהופכת לכוכבת הבלט "נעלים אדומות" על פי אגדה מאת הנס כריסטיאן אנדסן. אבל כשהרקדנית מתאהבת במלחין ההצגה (מריוס גורינג), חינה סר בעיני האמרגן השתלטן, והמציאות מחקה את הסיום הטרגי של הבלט. על מנת לצלם את קטעי הבלט קרדיף המציא מנוע שבאמצעותו הוא יכול היה להכפיל את מהירות המצלמה תוך כדי צילום השוט ובכך לגרום לרקדנים להראות כמרחפים באוויר. באותה עת הוא יכול היה גם להאיט את מהירות הצילום, ובכך להגביר את מהירות תנועת הרקדנים. גם כאן קרדיף אימץ את הגוונים הסתוויים שאפיינו את שני סרטיו הקודמים עבור פאוול ופרסבורגר אבל בקטעי הבלט ובסצנות הסיום של הסרט המבע הופך להיות לסוער ואקספרסיוניסטי כשהצבעים החמים משתלטים על הסרט. מרטיו סקורסזי אחד ממעריצי הסרט  ערך בסרטו "שאטר איילנד" מחווה לפנטזיה הפטישיסטית הזו בווריאציה על סצנת רגלי הרקדנית היורדות בתנועה מואצת במדרגות לולייניות.

שמונה עשר שנה לאחר ששימש כקלפר-בוי בסרטו של אלפרד היצ'קוק, קרדיף שב לעבוד עם הבמאי כצלם ראשי בסרטו "מתחת לחוג הגדי" (1949). הסרט שלא נחשב לאחד מסרטיו הבולטים של היצ'קוק מתגלה במבט מחודש כאחד מסרטיו המרתקים ביותר של היצ'קוק. הסרט שמשתייך לז'אנר הגותי, שבמרכזו אישה בבית רחב ידיים שמנסים להעביר אותה על דעתה או כזו שחושפת סודות נסתרים. הסרט מזכיר מספר סרטים שעוסקים בנושא דומה ובהם סרט קודם של היצ'קוק "רבקה" (1940), שתי הגרסאות של "לאור הגז" (ת'ורולד דיקינסון 1940, ג'ורג' קיוקור 1944) או סרטו של פריץ לאנג "הסוד מאחורי הדלת" (1948). אינגריד הרעייה הנתונה לאיומו של בן זוגה בגרסת קיוקור של "לאור הגז" שבה לגלם את הרעייה הסובלת והמאויימת גם בסרטו של היצ'קוק. העלילה מתרחשת בשנות השלושים המוקדמות של המאה התשע עשרה באוסטרליה עוסקת באחיינו של המושל (מייקל ויילדינג) המגיע לאוסטרליה ויוצר קשר עם אשיר לשעבר בעל אחוזה אמיד (ג'וזף קוטן) ועם רעייתו האלכוהוליסטית והמעורערת נפשית (ברגמן). היצ'קוק ששנה קודם צילם את "החבל", סרט שהיה מורכב כולו משוטים ארוכים של כעשר דקות כל אחד, החליט להשתמש בשוטים ארוכים גם ב"מתחת לחוג הגדי". המשימה שעמדה בפני קרדיף לא הייתה פשוטה הוא חייב היה להניע את מצלמת הטכניקולור המסורבלת והכבדה (המצלמה הייתה גדולה במיוחד בשל העובדה שהיא צלמה שלושה נגטיבים בעת ובעונה אחת וכן היית נתונה בתוך בלימפ, מתקן שמעמעם את רעש מנוע המצלמה) בתוך חדרים, מסדרונות ולאורך גרם מדרגות. המשימה דרשה יעילות ויכולת ארגון וטקטיקה, כיוון שתוך כדי תנועת המצלמה צריך היה לפנות רהיטים וחלקי תפאורה ולהחזירם למקומם או לתכנן מראש רהיטים שאפשר יהיה לפרק אותם לחלקים תוך כדי צילום. תהליך הצילום גרם לאי נוחות לשחקנים וגם מתח רב המיוחד אצל אינגריד ברגמן שבשלבים מסוימים הגיבה בהיסטריה לתהליך הצילום הסבוך. היצ'קוק מספר לפרנסואה טריפו בספר הראיונות הידוע שהוא ניסה להרגיע את הכוכבת הראשית שלו בכך שאמר לה "אינגריד, זה רק סרט". מבחינת צבע קרדיף השתמש בפלטת הצבעים הפסטליים שלו, כשהפעם הוא שם דגש על אווירת שקיעה ודמדומים. למרות כל הקשיים שניצבו בפניו קרדיף הניע את המצלמה הענקית הכבדה באלגנטיות ובאופן חלק בדומה לשימוש שעושים היום עם הסטדיקם. "מתחת לחוג הגדי" הוא ללא ספק אחד מסרטיו היפים ביותר של קרדיף ואחד משיאי יצירתו.

 שנות החמישים היו תקופה פורה מאד עבור קרדיף במהלכן הוא צילם את "הוורד השחור" (1950) של הנרי האת'אוויי, "פנדורה וההולנדי המעופף" (1951) של אלברט לוין, "המלכה האפריקאית" (1951) של ג'ון יוסטון, "תיבת הקסם"(1952) של רוי בולטינג, "הרוזנת היחפה" (1954) של ג'וזף ל. מנקייביץ', "מלחמה ושלום" (1956) של קינג וידור, "הנסיך ונערת השעשועים" (1957) של לורנס אוליבייה, Legend of the Lost (1957) של האת'אוויי ו"הויקינגים" (1958) של ריצ'רד פליישר. בסרטים אלה שיתף פעולה עם כמה מהשחקניות הגדולות של התקופה שאהבו את האופן שבו מצלמתו של קרדיף החמיאה להן- אווה גרדנר ("פנדורה וההולנדי המעופף" ו"הרוזנת היחפה"), קתרין הפבורן ("המלכה האפריקאית"), אודרי הפבורן ("מלחמה ושלום"), סופיה לורן (Legend of the Lost) ומרילין מונרו ("הנסיך ונערת השעשועים"). בספרו מספר קרדיף שמונרו דרשה מאוליבייה שקרדיף יצלם אותה. שניים מהסרטים שנמנו, צולמו בחלקים גדולים באתרי צילום אותנטיים ובקשיים ותלאות מרובים והציבו אתגרים חדשים בפני קרדיף שצילם את הסרטים העלילתיים הקודמים שלו באולפן שבו הייתה לו שליטה מרבית על תהליך הצילום, "המלכה האפריקאית" שצולם בקונגו הבלגית ו- Legend of the Lost שצולם במדבר סהרה.

  בצד עבודתו כצלם קרדיף השתוקק תמיד לביים, אבל בתחום הבימוי הישגיו נופלים בהרבה מהישגיו בצילום. ניסיונו הראשון בצילום  היה "סיפורו של ויליאם טל" בכיכובו של ארול פלין, סרט שלא הגיע לכלל סיום בשל בעיות תקציביות. שלושת סרטיו הבאים היו סרטי מתח ופשע דלי תקציב שלא זכו לעידוד מצד הביקורת ואפילו עוררו תמיהה, על כך שצלם בקנה המידה של קרדיף פנה ליצירות חסרות ערך. אבל אז, ב-1960, קרדיף ביים את סרטו המוצלח ביותר "בנים ואוהבים" עיבוד לרומן של ד.ה. לורנס, עם דין סטוקוול, טרוור הוארד, ונדי הילר ומרי יור. סרט  העוסק במשפחת כורים ומתבסס על הביוגרפיה של הסופר שזכה לשבע מועמדויות לאוסקר וזיכה את הצלם פרדי פרנסיס בפרס הצילום (סינמסקופ שחור לבן). סרטים אחרים שראוי לציין – הקומדיה "הגיישה שלי" (1962) עם שירלי מקליין, איב מונטאן ואדוארד ג' רובינסון ו"קסידי הצעיר" (1965) סרט המבוסס על האוטוביוגרפיה של המחזאי האירי שון או'קייסי (רוד טייילור) שקרדיף החליף בו את הבמאי ג'ון פורד שחלה והספיק לצלם כמה דקות בלבד. סרט נוסף שזכה למעין מעמד פולחני הוא "הנערה על האופנוע" (1968) בכיכובם של מריאן פיית'פול ואלן דילון. הסרט לא רק בוים אלא גם צולם בידי קרדיף, שערך בו ניסיונות כמו למשל סולריזציה, שימוש בחומר שחציו נגטיב וחציו פוזיטיב. הסרט צולם בשתי גרסאות אנגלית וצרפתית ועיקר השבחים על פי עדותו של קרדיף באו מצרפת שהתלהבו מאופיו הניסיוני של הסרט, בניגוד למבקרים הלונדוניים שהתייחסו לסרט בלגלוג ובבוז.

קרדיף המשיך לצלם די במרץ עד לשנת 2007, שנתיים טרם מותו. לזכותו נרשמו בעיקר סרטים מינוריים וחסרי חשיבות הרחוקים מרחק רב מהישגיו בשנות הארבעים והחמישים סרטים כגון "רצח על הנילוס" (1978) של הבמאי ג'ון אירווין, "קונן המשמיד" (1984) של ריצ'רד פליישר, "רמבו, משחק הדמים 2" של ג'ורג' פ' קוסמטוס או "מה ראו עיני החתול" (1985) של לואיס טיג. אבל קרדיף זכה לעוד מספר רגעי חסד. חמישים ושלוש שנים לאחר זכייתו באוסקר על צילום "הנרקיס השחור" ב-2001 הוענק לו אוסקר לשם כבוד על מכלול יצירתו, מחווה ראוי למי שצילם כמה מהסרטים הצבעוניים היפים ביותר בתולדות הקולנוע.

 פורסם לראשונה ב"סינמטק", גליון 164, יוני-יולי 2010

 

"אנשים מתים מאהבה רק בסרטים"

 (ציטוט מדבריה של מאדאם אמרי- אן ורנון- ב"מטריות שרבורג")

שמונים שנה להולדתו של ז'אק דמי

 מי עוד זוכר היום את ז'אק דמי? ויותר מכך: מי זוכר את ז'אק דמי בשל הסיבות הנכונות? והאם דמי הותיר אחריו מורשת קולנועית שהיא עדיין רלוונטית? בדיקה קצרה ואולי שטחית מגלה שמעט מאד נכתב על דמי. רק שלושה ספרים (ספרונים) פורסמו אודותיו במולדתו, צרפת, ואף לא ספר אחד באנגלית. אבל בכל זאת נזכרים מדי פעם באיש ויצירתו המופלאה כשמעלים מחדש לאקרנים את אחת מיצירותיו המופתיות, ואלה, חייבים לציין, אינן רבות. דמי (יליד 1931, ביוני הקרוב יצויינו שמונים שנה להולדתו) מת באוקטובר 1990 כשהוא מותיר אחריו עיזבון צנוע מאד, שנים עשר סרטי עלילה ארוכים, סרט טלוויזיה אחד ועוד ששה סרטים קצרים. רעייתו הבמאית אנייס וארדה, שהייתה נשואה לו מאז 1962 דואגת לשמר את מורשתו האמנותית-תרבותית, היא ביימה שלושה סרטים אודותיו וגם פיקחה מקרוב על עבודת השחזור של סרטו הידוע ביותר "מטריות שרבורג".

 

"האם הוא חי בכלל?" שואל המבקר דיויד תומסון במילון הבמאים הפופולרי שלו "האם הסרטים העצובים, המעודנים והמלודיים נעשו אי פעם? או אולי הוא היה במאי אידיאלי שמישהו חלם אודותיו? כבר עתה צופי קולנוע צעירים אינם מכירים את שמו. העובדה שמישהו עשה סרטים שבהם כל הדיאלוג מושר מתקבלת על הדעת יותר כאגדה מאשר עובדה קולנועית" .

בסרט המחווה הראשון שלה לבן זוגה "ז'אקו איש נאנט" (1991), מדגישה וארדה שהערגה לקולנוע פיעמה אצל דמי עוד בילדותו, תקופת הכיבוש הגרמני, בעיר נאנט, שבה אביו היה בעל מוסך-תחנת דלק. ז'אק הילד והנער שהשתעשע בהכנת תיאטרון בובות, הקרנת סרטונים במקרנה נושנה וצילום סרטים במצלמת חובבים, השתלם בבגרותו בשני כיוונים שונים לחלוטין, הוא היה אסיסטנט של האנימטור פול גרימו  וכמו כן של במאי סרטי התעודה ז'ורז' רוקייה.

 עם צאתו לאקרנים של סרטו העלילתי הראשון "לולה" (1960) דמי אומץ מייד על ידי במאי הגל החדש ונחשב לחלק מהחבורה הנודעת שצמחה מכתב העת "המחברות לקולנוע" (ז'אן-לוק גודאר, פרנסואה טריפו, קלוד שאברול, אריק רוהמר וז'אק ריווט) למרות שלא היה חלק אינטגרלי מאותה קבוצה. היו שראו בו חלק מקבוצת הגדה השמאלית, שכללה יוצרים בעלי מודעות פוליטית שמאלנית עמוקה כמו כריס מארקר או אלן רנה, אבל במקרה זה דמי נמנה על הקבוצה בזכות בת זוגתו, אנייס וארדה, שהייתה הרבה יותר מעורבת פוליטית ממנו.

הגישה המקובלת, שבאופן פרדוכסלי חוזקה דווקא על ידי סרטיה המפרגנים והאוהבים של וארדה אודות שותפה לחיים (מלבד "ז'אקו איש נאנט" שהוא סרט עלילה המשובץ בקטעי ראיונות של דמי עצמו וקטעים מתוך סרטיו, וארדה ביימה גם שני סרטי תעודה אודות דמי "העלמות מרושפור בנות עשרים וחמש שנה" 1993, ו"עולמו של ז'אק דמי" 1995), רואה בדמי ילד שלא התבגר, ילד נצחי שיוצר סרטים מוסיקליים אסקפיסטיים, נאיביים, קלילים. מבט עכשווי בסרטיו של דמי חושף תמונה שונה לחלוטין, במאי שעסק בפסטיש וקיטש שנים רבות לפני הפוסטמודרניזם, יוצר שראיית עולמו מהולה בהרבה אירוניה, עצב ופסימיזם.

"לאחר ההקדשה – לבמאי מקס אופולס- המלווה בסימפוניה השביעית של בטהובן, קדילאק לבנה ממלאה את הפריים הסינמסקופי, וגבר גבוה בלונדיני כולו בלבן, אפילו מגבעת הסטטסון שלראשו, מביט אל הים. באופן מיידי נוסדה כאן ראיית עולם ייחודית: הגילוי המחודש של דימויים נדושים והצרוף הנועז בין תרבות קלאסית ורומנטית".  כך מתאר תומסון את סצנת הפתיחה של "לולה" (1960), סרט מפתח להבנת יצירתו של דמי שתופס מקום מכובד בין סרטיהם המוקדמים של גודאר וטריפו וכמוהם צולם בידי ראול קוטאר. צילומי המסך הרחב בשחור לבן צרוב שמש יוצרים את התמהיל המיוחד של הראשון שבסרטי ערי החוף המזרחי של דמי, בין איכויות כמו תיעודיות של תיאור חיי היומיום בנאנט עיר הולדתו של הבמאי לבין העלילה הרומנטית של אהבות מוחמצות ומפגשים אקראיים. לולה בגילומה של אנוק איימה, נערת הקברט, "אלדורדו", היא דמות איקונית שמהדהדות לתוכה לולות קולנועיות קודמות, "לולה מונטז" של אופולס שלו הוקדש הסרט וכמובן לולה של "המלאך הכחול" של ג'וזף פון שטרנברג (שנים אחר כך ריינר וורנר פאסבינדר יביא לאקרן לולה נוספת).  לולה מצפה זה שבע שנים לאהובה מישל  (ז'אק הארדן) שהותיר אותה עם ילד ונעלם מעבר לים. בינתיים היא מבלה עם מלח אמריקאי מזדמן וגם פוגשת את אהוב נעוריה רולאן קאסר (מארק מישל) דוחה אותו ומותירה אותו שבור לב. דמי התכוון ש"לולה" יהיה סרט מוסיקלי לבסוף בגלל אילוצי תקציב נאלץ לוותר על השירים ולצמצם באופן משמעותי את היריעה. מה שנותר הוא סרט מוסיקלי ללא שירים מלבד שיר הנושא שמושר בידי איימה. זה היה שיתוף הפעולה הראשון בין דמי למלחין מישל לגראן שיתפתח לקשר ממושך ופורה במיוחד. המקריות, הפטליזם, הגורל, המפגשים, ההחמצות, חיי עיר הנמל הגדושה במלחים בחופשת חוף ונערות בית ספר בתוליות, אלו הם כמה מסימני ההיכר שיופיעו בסרטיו הבאים של דמי שבנה נוף קולנועי אישי השואב את השראתו ממקורות קולנועיים מגוונים כמו למשל ז'אן קוקטו או המיוזיקל הקולנועי האמריקאי. באותה עת מדובר בעולם קולנועי אישי תחום וסגור שבו סרט מהדהד לתוך סרט,  נושאים ודמויות ואלמנטים חזותיים ומוסיקליים שבים בוריאציות. כך למשל רולאן קאסאר ישוב להופיע ב"מטריות שרבורג" (1964), דמות האם האלמנה ובתה ססיל מקדימות את האמהות החד הוריות הן ב"מטריות שרבורג" והן ב"עלמות מרושפור" (1967), כתר הנייר על ראשה של קתרין דנב בסצנת מסיבת יום ההולדת ב"מטריות שרבורג" מרמז קדימה לדמות הנסיכה שתגלם ב"נסיכה בעור החמור" (1970) ולולה עצמה תחזור ותופיע בסרטו האמריקאי היחיד של דמי "הדוגמנית" (1969).

העולם האישי של דמי שאותו הוא מעצב באופן מסוגנן מאד (אחת הסיבות שבעבר היו רבים שהעדיפו להתייחס אליו כאל מעצב יותר מאשר יוצר בעל אמירה משמעותית) מכיל אלמנטים שונים של סיפורי אגדה אבל באותה עת זהו עולם ממשי מאד הן בפיזיות שלו והן בדיון בבעיות מוסריות של חיי השעה. תוך שהוא מנסה לגייס כספים לפרויקט המוסיקלי שלו דמי ביים סרט נפלא "מפרץ המלאכים" (1963), שכולו עוסק בתאווה לממון, תשוקה ואובססיה. סיפור היחסים בין ז'אן (קלוד מאן) פקיד בנק צעיר שנשבה בתאוות ההימורים שמחלצת אותו מאפרוריות ומוליכה אותו אל תוך עולם זוהר וקודר בעת ועונה אחת. הוא נתאהב בג'קי מהמרת כפייתית רעייתו של תעשיין פריזאי. את ז'אן מורו המגלמת את ג'קי, דמי מעצב כעוד איקונה קולנועית מעין הנגדה של לולה. שערה של ג'קי צבוע בבלונד פלטינה, היא מעשנת סיגריות בפומית ארוכה, ובסצנות אחדות לובשת מחוך לבן בניגוד למחוך השחור של לולה. היחס של דמי אל האישה כפי שיבוא לביטוי ביתר סרטיו הוא שילוב בין ארציות לבין אלמנטים של כוכבות הוליוודיות משנות השלושים או הארבעים. בסרט זה דמי עבד עם הצלם ז'אן ראבייה שעיצב מספר דימויים בלתי נשכחים. אחד מהם הוא מסדרון המראות בקזינו של ניס שמצולם בתחילה בעת כניסתו הראשונה של ז'אן לקזינו ובפעם שנייה לקראת סיום כאשר דמותה של ג'קי היוצאת בריצה משתקפת בשורת המראות. צילומי הפתיחה והסיום הם שוטים נוסעים (טרק שוט) נפלאים בראשון המצלמה מתרחקת במהירות מג'קי הצועדת על הטיילת של ניס, בשני המצלמה מתרחקת מג'קי וז'אן החבוקים באור יום לתוך האפלה של הקזינו. דמי מרמז שאולי ה"הפי אנד" אינו בדיוק מה שנראה.

קתרין דנב ב"מטריות שרבורג"

ראבייה המשיך עם דמי אל סרטו הבא "מטריות שרבורג" שבו דמי הגשים לבסוף את חזונו הפואטי, סרט שאותו מגדיר דמי כ"סרט בשירה" (un film en chantè) המקביל ל"סרט בצבעים" (un film en couleur) שכן לא מדובר ממש באופרה, אופרטה או סרט מוזיקלי אלא סרט שבעצם נוטל אלמנטים משלושת הז'אנרים ושבו כל הדיאלוגים וההגיגים מועברים ומובעים בשירה. מדובר בסרטו המצליח ביותר של דמי שזכה להצלחה קופתית גדולה והן בהערכות ביקורתיות וממסדיות. הסרט זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. יחד עם ראבייה והמעצב ברנאר אווין שליווה אותו מראשית דרכו דמי עיצב את הצבעוניות החזקה והמיוחדת של הסרט שבו השתמש באדום, וורוד, כחול, תכלת או ירוק עזים ולא היסס לצלם את שחקניותיו באדום על גבי אדום או בוורוד על וורוד כדי ליצור את האפקט הקיטשי הדי מהמם של הסרט. במרכזו של הסרט סיפור אהבה בין ז'נבייב (קתרין דנב בת העשרים שהייתה כאן בראשית דרכה) המסייעת לאמה בחנות המטריות הכושלת שלה ובין גי (נינו קסטלנובו) העובד כמכונאי במוסך. הנטייה בעבר הייתה לראות בסרט יצירה קלילה, אבל הסרט מכיל את האלמנטים האירוניים, מלנכוליים, טרגיים השבים לאורך יצירתו של דמי. גי מגויס לצבא ונשלח לאלג'יר (סרטו של דמי לצד "מיוריאל" של אלן רנה היה אחד הסרטים הצרפתיים המסחריים הראשונים שהתייחסו לטראומה של מלחמת אלג'יר), ז'נבייב שנותרת בהריון נישאת לסוחר התכשיטים העשיר קאסר (מארק מישל, השב מ"לולה" יחד עם הנעימה שלוותה את סיפור אהבתו הנכזבת שם). גי נישא למדלן הצעירה שטפלה בדודתו והייתה מאוהבת בו בסתר. באפילוג המצולם באווירה פסטורלית של חג המולד של שנת 1963 (זמן קצר לפני הבכורה המיועדת של הסרט בפריס) עם פתיתי שלג הנופלים באיטיות (האם מדובר באותם הפתיתים שאלן רנה נטל  לסרטו "לבבות"?) גי וז'נבייב נפגשים לאחר שנים אחדות. גי מנהל עתה תחנת דלק משלו, הוא מסרב להצעתה של ז'נבייב לראות את בתו המצפה במכונית החונה בחוץ. הפעם מפרידים בין השניים לא רק השנים אלא גם המעמדות. גי התברגן אבל ז'נבייב משויכת לחברה הגבוהה. הפרידה הבנאלית עדיין מרגשת לא פחות מאשר בעבר. בסרט התיעודי "עולמו של ז'אק דמי" מספר המלחין לגראן שהוא ודמי עבדו על פי עקרון הממחטות, ממחטה ראשונה, ממחטה שנייה וכו', שבאמצעותן הם ציינו את המקומות שבהם הקהל יזיל דמעות.

ז'אק דמי מביים את קתרין דנב ונינו קסטלנובו ב"מטריות שרבורג"

במאמר שפרסם המבקר ג'ונתן רוזנבאום לרגל הקרנתו המחודשת של "מטריות שרבורג" (Chicago Reader 17.5.1996) הוא עורך אנלוגיה מעניינת בין דמי לבמאי היפני הגדול יאסוז'ירו אוזו. המשיכה של דמי לחיי היומיום ובמיוחד לחיי משפחה יש לה שורשים עמוקים יותר מאשר הביוגרפיה הפרטית שלו כפי שהיא נחשפת בסרטיה של וארדה אודותיו. דמי כמו אוזו התעניין בריטואלים החברתיים היומיומיים, אפילו המינוריים ביותר, כמו "בוקר טוב" או "תודה" המודגשים ב"מטריות שרבורג" באופן מוזיקלי. זהות נוספת בין שני היוצרים רוזנבאום מוצא בנטיותיהם המיניות. שניהם היו גברים הומואים שחיו בחברה בורגנית שבה יציאה מהארון לא הייתה אופציה מקובלת (אם כי ידוע שדמי מת כתוצאה מסיבוכים בעקבות מחלת האיידס, וארדה אינה חושפת את "הסוד" בשלושת סרטיה התיעודיים אודתיו, אבל מספרת על כך בסרטה האוטוביוגרפי הנפלא "החופים של אנייס", 2008). המשיכה של שני הבמאים לחיי משפחה "נורמליים" באה לביטוי באידיאליזציה, באירוניה, בקומיות, במלנכוליה ובטרגיות שבהתייחסותם לנושא מתוך עמדה של אאוטסיידר המביע  את עצמו במונחים של המיינסטרים. חיזוק לטענתו של רוזנבאום ניתן למצוא בשני סרטים של דמי: האגדה של דמי המגיבה ליצירותיו של ז'אן קוקטו "הנסיכה בעור החמור" (1970) והסרט "פארקינג" (Parking, 1985). הסרט הראשון עיבוד לאגדה מהמאה ה-17 של שארל פרו הוא מעין וריאציה של "היפה והחיה" כולל השאלות ויזואליות וגם שיבוצו של ז'אן מארה בדמות המלך (למרות שמדובר באגדת ילדים כביכול הרי שנושאה המרכזי הוא גילוי עריות. הנסיכה, קתרין דנב, נמלטת מהארמון משום שאביה מבקש לשאת אותה לאישה). "פארקינג" הוא גרסתו של דמי ל"אורפאוס" שבו זמר רוק (פרנסיס הוסטר) יורד לשאול לחלץ את אורידיקה (קייקו איטו) שמתה ממנת יתר. השאול במקרה זה הוא חניון תת קרקעי וז'אן מארה שב בתפקיד אורח כמלך השאול (ב-1957 דמי ביים סרט קצר Le Bel indifférent  לפי סיפור מאת קוקטו).

 

את שנות הששים, העשור המפואר ביצירתו של דמי, חותמות שתי יצירות "העלמות מרושפור" המפואר ו"הדוגמנית" המינורי אך המרתק. "העלמות מרושפור" (1967, סרט שהפך ליצירת קאלט בקרב קהילת הגייז הצרפתית) מחזיר את דמי שוב לעיר נמל על שפת האטלנטי והפעם מיוזיקל של ממש, חגיגה של צבעים פסטליים, הצדעה אוהבת למחזמר הקולנועי האמריקאי המיוצג על ידי ג'ין קלי המביא עמו ניחוחות של "העוגן הרימו" ו"יום אחד בניו יורק" ולעומתו הרקדנים ג'ורג' צ'קיריס וגלובר דייל המייצגים את המודרניזם של ג'רום רובינס ו"סיפור הפרברים". העלילות המצטלבות עוסקות גם הפעם באהבות נכזבות ובחיפוש אחר בני זוג אידיאליים כאשר הדובדבן שבקצפת הוא שיבוצן של האחיות קתרין דנב ופרנסואז דורלאק כתאומות לא זהות, מורות למחול ומוסיקה, התרות אחר אפשרות של ביטוי אמנותי וגם אהבה אמיתית (אגב הפסימיזם והקדרות מתגנבים גם לסרט זה, כמו סיפור רצח של רקדנית לשעבר המעיב על עליזות הקרנבל המתקיים בעיר).

קתרין דנב ופרנסואז דורלאק ב"עלמות מרושפור"

"הדוגמנית" (1969) הרפתקה אמריקאית חד פעמית של דמי, הוא סרט שכדאי לשוב אליו ולגלות אותו מחדש. לולה (אנוק איימה) גיבורת סרטו הראשון של דמי מועסקת כדוגמנית צילום לצלמים חובבים בלוס אנג'לס. סיפור אהבה מתפתח בינה לבין גבר אמריקאי צעיר (גארי לוקווד שהחליף את האריסון פורד, שהאולפן החליט ברגע אחרון שהוא אינו מתאים) העומד בפני גיוס במהלך מלחמת וייטנאם.

 ברזומה של דמי נרשמו עוד מספר הרפתקאות קולנועיות לא כולן אחידות ברמתן אם כי בכל אחת ניתן למצוא את הרגעים הייחודיים והעקביים שבראייתו האישית ניתן להזכיר את האגדה הקודרת "החלילן מהמלין" (1972); הקומדיה הקלילה "גבר בהריון" (1973, שנקרא במקור: "האירוע החשוב ביותר מאז שאדם צעד על הירח") בכיכובם של קתרין דנב ומרצ'לו מסטרואיני, היא ספרית והוא מורה לנהיגה שהסימנים מורים שהוא נכנס להריון; או הסרט האחרון של דמי "שלושה מקומות ל-26" (1988), סרט מוסיקלי שבו איב מונטאן מגלם את עצמו, כמי ששב לעיר ילדותו מארסיי כדי להופיע במחזמר המבוסס על חייו. הסרט נתקל בתגובות פושרות במקרה הטוב והטענה הייתה שדמי איבד את מגע הקסם שלו כמו גם מונטאן שלוש שנים טרם מותו.

אבל אם מבקשים לגלות את דמי אולי בשיאו הקולנועי האחרון הרי מדובר ב"חדר בעיר" (1982), אופרה קולנועית, סרט בשירה בדומה ל"מטריות שרבורג", והפעם על רקע שביתת פועלי נמל בנאנט באמצע שנות החמישים. את המוסיקה הלחין מישל קולמבייה והשירים פחות לוכדים את האוזן בהשוואה ללחניו של לגראן. רצח, התאבדות, התנגשויות אלימות עם השוטרים הופכים את הסרט המוזיקלי ליצירתו הקודרת ביותר של דמי וגם המודעת ביותר פוליטית וחברתית. אלו בעצם גם הסיבות שהסרט שזכה מצד אחד להערכה ביקורתית, ומצד שני נכשל בקופות. אם יש סרט שחייבים לשוב אליו, להסיר ממנו את מעטה האלמוניות הכפוי, ולהתוודע דרכו אל דמי הפחות מוכר, הרי שזהו הסרט המתאים ביותר.

 פורסם לראשונה ב"סינמטק", גיליון 148, ספטמבר-אוקטובר 2007