Monthly Archives: ינואר 2012

צליל השריון הכסוף ביער

 

על סרטו של רובר ברסון "לאנסלוט מהאגם" (1974)

 "לאנסלוט מהאגם" הוא פרויקט שברסון תכנן להסריטו זה שנים ארוכות, עוד לפני "הנידון למוות ברח". עיכובים שונים שנבעו בין השאר מבעיות מימון שינו את הגישה לנושא, ואחד השינויים, כמובן, הייתה גישתו של ברסון לשימוש בצבע. זהו סרטו הצבעוני היפה ביותר של ברסון, ויופיו הויזואלי המהמם של הסרט נובע גם משיתוף הפעולה שלו עם הצלם האיטלקי הדגול פסקולינו דה סאנטיס (1996-1927) שעבד עם במאים איטלקים כמו לוקינו ויסקונטי, פרנצ'סקו רוזי, אטורה סקולה ופרנקו זפירלי. דה סאנטיס צילם גם את שני סרטיו הבאים והאחרונים של ברסון " השטן ככל הנראה" ו"הכסף". המיתוס של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול ידע עיבודים קולנועיים מגוונוים רבים: "אבירי השולחן העגול" (ריצ'רד ת'ורפ 1953), "קמלוט" (ג'ושועה לוגן 1967), "פרסבל לה גלואה" ("פרסבל הוולשי", אריק רוהמר 1978),  "אקסקליבר" (ג'ון בורמן 1981) או "פרסיפל" (האנס יורגן זיברברג 1982), אם להזכיר רק כמה מהבולטים והידועים שבעיבודים הקולנועיים לאגדות האבירים.  יש לשער שברסון הכיר את הכתבים הקלאסיים של שרטיין דה טרואה או תומס מלורי אבל כמו במקרה של ז'אן ד'ארק, ברסון ביקש להיות נאמן לרוח של המיתוס ולא השתדל לדייק מבחינה היסטורית ונמנע מכל התייחסות לאלמנטים האגדיים של עלילות האבירים, הוא הפך את המנטליות, את האובססיות, את התשוקות ואת החרדות של הגיבורים להרבה יותר עכשוויות. לא נעשה בסרט מאמץ לדייק מבחינה היסטורית בתלבושות או אביזרים. הסרט בונה אווירה המבוססת על גברים בשריון מלא וכבד שרוכבים על סוסים אצילים לצלילי מוסיקה של תופים וחמת חלילים. ברסון שכדרכו נמנע מצילומי אולפן מיקם את הצילומים ביער נוארמוטייה במערב צרפת.

סרטו של רובר ברסון "לאנסלוט מהאגם"

בפרולוג של הסרט נראים גברים עטויי שריון כסוף מרגל ועד ראש (המזכירים רובוטים עתידניים) בסדרה של עימותים אלימים שבהם מותזים ראשים ונקטעים אברים ודם קולח בנחלי ארגמן על אדמת היער האפל. האביר לאנסלוט (לוק סימון) שאיבד את דרכו שב אל מחנה המלך ארתור והמלכה גוויניבר (הקרויה בסרט ז'נבייב, היא מגולמת בידי לורה דיוק קונדומינס). כשהוא מרים את המכסה מעל פניו הוא מזוהה בידי גוויין (הומברט באלסאן) אחיינו של המלך ומעריצו של האביר. לאנסלוט שב מהחיפושים אחר הגביע הקדוש בידיים ריקות. המלך ארתור מיידע את המלכה שהאביר שלה שב ממסעותיו. הסרט מתרכז בקנאות וביריבויות שבין אבירי המלך ובייחוד העימות שבין לאנסלוט למורדרד. ברסון עוסק בקץ עידן האבירות, בכישלונות, בייאוש, באהבה בלתי ממושת, ובעייפות הגוף והנפש שממוטטת את הגיבורים עטורי השריון, ומביאה לטרגדיה של אובדנם. דומה שברסון מוקסם מדימוי גוף האדם העוטה על עצמו שריון האמור להגן עליו ובעצם מפריד בינו לבין קיום גופני. הסרט מתענג על הטקסיות שבלבישת השריון, הטיפוס על גב הסוסים וסגירת המכסה על פני היוצאים למשימה המעלימה את האינדיבידואליות והאנושיות. שקשוק השריונות הכבדים ששולט בפס קול הסרט מלווה את תהליך שקיעת אבירו של המלך ארתור ובאופן אירוני השריון הכבד הוא גם הגורם לנפילתם. כאן חייבים לציין את השימוש המופתי שעורך הסרט בין צליל לתמונה המדגים את רעיונותיו של ברסון על ההרכב של צליל ותמונה "כאשר צליל מסוים יכול להחליף דימוי, יש לוותר על הדימוי או לנטרלו…אסור שהדימוי יבוא לעזרת הצליל ולא שהצליל יבורא לעזרת הדימוי" (ברסון ב"הערות על הסינמטוגרף"). בסיומו של הסרט האבירים של ארתור נקטלים בידי קשתים אלמונים המסתתרים בין ענפי עצי היער המסמלים את הקדמה המזרזת את קץ האבירות. בזה אחר זה לוחמיו הנאמנים של ארתור נופלים מסוסיהם. ברסון שב וחוזר על צילומי סוסים ללא רוכבם הדוהרים ביער הקודר ועל צילומי סוס ורוכבו שחצים נעוצים בגופם. תמונת הסיום היא של האבירים האנונימיים הפצועים באורח אנוש שנוחתים אל תוך ערימת גרוטאות נלעגת של שריונות כסופים.

דני ורט

מתוך הספר: "רובר ברסון" ב"סדרה הקולנועית" בעריכת נסים דיין ודני ורט

 

 

 

 

 

 

מייקל ריצ'י: אמריקה רצה מהר

 בשלב מסוים נידמה היה שמייקל ריצ'י עשוי להיות אחד היוצרים האמריקאים החשובים של שנות השבעים. סרטיו הביאו עמם גישה רעננה ועם זאת גם ביקורתית לדרך החיים האמריקאית. הוא השתמש בנימה ריאליסטית ובטכניקות כמו דוקומנטריות, ועם זאת המשיך בדרכם של יוצרים קלאסיים בקולנוע האמריקאי. מבקרים שמו לב לנושא התחרותי שעובר כחוט השני בסרטיו של ריצ'י: סיפורו של מחליק אולימפי "במורדות הניצחון", יריבות בין ארגוני פשע ב"החלק הארי", מרוץ בחירות לסנט ב"המועמד", תחרות יופי של נערות ב"חייך", מעלליה של קבוצת בייסבול של ילדים ב"מקום ראשון בליגה" או תחרויות פוטבול אמריקאי בצד יריבותם של שני שחקני פוטבול על ליבה של אישה אחת ב"גם הקשוחים אוהבים". האם ריצ'י בחר במודע בנושא התחרות כביטוי לחברה האמריקאית, או שזו הייתה מקריות פשוטה כפי שהוא טורח להדגיש בראיונות עמו? (הוא נטש את הנושא בשלושת סרטיו האחרונים). דיוויד תומסון במילון הקולנוע שלו מדגיש את העובדה של המקריות וטוען שהתחרותיות מהווה כיסוי לאי רצון לנקוט עמדה ברורה. הוא טוען גם שסרטיו של ריצ'י חסרים מגע אישי ומתבססים על הכריזמה של כוכביו. לעומתו דיאן ג'ייקובס במאמרה על ריצ'י ( Film Comment, oct.-nov. 1977 ) מגדירה אותו כאחד המבריקים והיותר פרובוקטיביים שבין הכישרונות הצעירים של הוליווד החדשה, והוא ללא ספק אחד הסימפטיים שבהם. בדרכו הצנועה, רחוק מאור הזרקורים, הוא יצר סרטים בעלי מגע אישי, המאחדים בין הוליווד הישנה לזו של ימינו.

מייקל ריצ'י ורוברט רדפורד בצילומי "המועמד"

מזלו של ריצ'י לא שפר בישראל. שניים מסרטיו לא הוצגו כאן מעולם, בניהם הסרט "חייך" שבעיני רבין נחשב לסרטו הטוב ביותר. סרטיו גם זכו אצלנו לשמות מטופשים ביותר, "דובי החדשות הרעות" זכה כאן לשם "מקום ראשון בליגה" ואילו "נוקשה למחצה" נקרא במקומותינו "גם הקשוחים אוהבים".

סרט הביכורים של ריצ'י ב"מורדות הניצחון" (1970, במקור "הגולש במורד" Downhill Racer) הוא סרט מלודרמטי, המתאר את דמותו של גולש סקי אולימפי אמריקאי צעיר, דיוויד צ'אפלט (רוברט רדפורד). הוא מסור למקצועו ומבקש להוכיח את כישרונו הספורטיבי בכל מחיר, גם על חשבון יחסיו עם הסובבים אותו. הסרט אינו שם דגש על הדיאלוגים (חלק גדול מהסצנות נכתבו בלילה האחרון לפני הצילומים). בדומה לסרטיו הבאים של ריצ'י הסרט צולם במקומות התרחשות אותנטיים: מסלולי גלישה בשוויץ, אוסטריה וצרפת. עובדה זו מעניקה לסרט את איכויותיו הכמו-תיעודיות. כבר בסרטו הראשון ריצ'י הוכיח את עצמו כבמאי מוכשר של סצנות פעולה. סצנות הגלישה, למשל, צולמו באמצעות מצלמה שחוברה למותניו של גולש מקצועי שעקב אחר רוברט רדפורד. סצנה קצרה בין צ'אפלט לאביו, שמה דגש על הנושא שיעסיק את ריצ'י בעתיד: "אני אהיה מפורסם" אומר הספורטאי "אהיה אלוף". "העולם מלא בכאלה" עונה לו אביו.

סרטו השני של ריצ'י "החלק הארי" (1972, Prime Cut) היה בעבורו סרט של "לחם וחמאה". פרויקט שנטל על עצמו לצרכי פרנסה, ועם זאת הצליח להחדיר לסרט הביטים אישיים. הסרט עוסק ביריבות ברוטאלית בין כוחות יריבים בעולם הפשע העירוני של שיקאגו לבין זה הכפרי. יריבות בין רוצח שכיר, ניק דוולין (לי מארווין) לבין הגנגסטר מרי אן (ג'ין הקמן), שעסקי בשר משמשים לו מסווה למסחר בנערות ובסמים. קיצוצים ועריכה שלא על דעת הבמאי תרמו לבלבול ולחוסר הבהירות של הסרט, אך למרות הכל בולטת הנימה האירונית האופיינית לריצ'י. שלא כבסרט הראשון אין כאן סצנות נוסח "סינמה וריטה" מול סצנות מבוימות. אבל יש כאן מחקר של מסורת הז'אנר וגם פארודיה על הגישה הקלאסית לסוגה. ב"חלק הארי" בשר ונשים הם מצרכים שווי ערך ושניהם זוכים לתמריצים מלאכותיים. הראשון בצורת מזון מיוחד והשני בצורת סמים. אחת הסצנות החזקות בסרט היא מחווה לסצנה המפורסמת מתוך "מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק: לי מארווין וסיסי ספייסק נמלטים על נפשם בתוך שדה חיטה.

"המועמד (1972, The Candidate) הוא סרט יומרני יותר משני קודמיו. יסודותיו הסגנוניים ונושאיו היו לבהירים יותר. זוהי ספורה של מערכת בחירות של דיוויד מק'קיי (רוברט רדפורד), מועמד מקליפורניה לסנט. הוא צעיר, נמרץ, יפה תואר, עורך דין ליבראל, עם עבר רדיקאלי משהו. בנו של מושל לשעבר (מלווין דאגלאס). הסרט מביא הבט אירוני עוקצי על הפוליטיקה האמריקאית. את מערכת הבחירות של מק'קיי מנהלים לוקאס (פיטר בויל), עסקן פוליטי מקצועי, וקליין (אלן גארפילד) הפרסומאי. השנים מוכרים את המועמד בדומה למצרך המיועד להמונים, אבקת כביסה או דאודורנט. רעיונותיו, דעותיו או מחשבתיו של המועמד נותרים אי שם ברקע. הסרט לועג לסטריאוטיפים של פוליטיקאים אמריקאים. הדמויות בסרט מבוססות על אישים אמיתיים. אבל ריצ'י אינו הופך את הסרט לבדיחה. "כשיש לי ברירה בין לספר בדיחה, או לספר את האמת, אני בוחר באמת" אומר ריצ'י. אותה אמת מגולמת בדבריו האחרונים של מק'קיי לאחר נצחונו: "מה עלינו לעשות כעת?".

"חייך" (1975, Smile) כאמור, לא הוצג בארץ. רבים רואים בו את סרטו החשוב והבולט של ריצ'י. מוצאים בו את היבטו החריף ביותר על דרך החיים האמריקאית, ואם זאת גם את מבטו האוהד והאוהב ביותר. הסרט מתאר בחיבה ובהומור אץ תהליך בחירת נסיכת יופי של בנות נעורים בעיר סנטה רוזה בקליפורניה. הסרט גדוש בהערות והארות אודות החברה הפרובינציאלית (ושוב פעם עולה היצ'קוק בזיכרון, באותה עיר, סנטה רוזה, התרחשה עלילת סרטו "צל של ספק", 1943).

העיר הקטנה, העיירה, היא מקום ההתרחשות של "מקום ראשון בליגה" (1976, The Bad News Bears) העוסק ביחסים בין מאמן אלכוהוליסט (וולטר מתאו) לבין ילדים בקבוצת בייסבול, הגועה ביותר בליגת הילדים. זוהי קומדיה משעשעת שהפכה ללהיט קופתי בארה"ב ומחוצה לה. הלהיט הגדול ביותר של ריצ'י עד היום. הסרט זכה לשני המשכים (אחד בהפקתו של ריצ'י).

הספורט הוא אחד הנושאים המטפלים ב"גם הקשוחים אוהבים" (1977, Semi-Tough). למרות ששניים מהגיבורים הם שחקני פןטבול אמריקאי, הרי שהמשחק אינו עומד במרכז העלילה. ריצ'י מגדיר את סרטו כשלוב בין "סיפור פילדלפיה" ו"ז'יל וז'ים". הסרט דן ביחסים בין שלושה גיבורים. שני גברים ואשה הגרים יחד ואוהבים זה את זו לחילופין (ברט ריינולדס, כריס כריסטופרסון וג'יל קלייבורג). לצד סרט כמו "אני אוהב את גרושתי" של פול מזורסקי, זוהי אחת הקומדיות הרומנטיות היותר משעשעות ונוגעות ללב שנוצרו בשנות השבעים. ריצ'י   מנצל את סרטו כדי להעביר ביקורת על ארגונים הנלחמים על נפשותיהם של הבורגנים האמריקנים.

גם "רומן כמעט מושלם" (1979, An Almost Perfect Affair) שלא הוצג בארץ, הוא קומדיה רומנטית. זהו סיפור אהבה בין רעייתו (מוניקה ויטי) של מפיק סרטים נוסח דינו דה לורנטיס (ראף ואלונה) לבין קולנוען אמריקאי צעיר (קיית קאראדיין). העלילה מתרחשת על רקע פסטיבל קאן, וכוללת חומר תיעודי שצולם ב-1978. בין המצולמים דונה בארט, אדי ויליאמס, פארה פוסט, סרג'ו לאונה, מרקו פררי, פול מזורסקי וברוק שילדס. הסרט סווג כקומדיה נעימה המזכירה את המגע של פרסטון סטרג'ס. ריצ'י ניצל את ההזדמנות להציג את אחורי הקלעים של עולם הסרטים בקריצה שובבה.

סרטו של ריצ'י "טרוף מופלא" (1980, Divine Madness) הוא סרט דוקומנטרי המתעד את המופע של בט מידלר ללא כל התחמקויות או זוויות מצלמה יוצאות דופן. הסרט מביא מבט מקרוב של הדמות הבימתית הסוערת של מיס מ' האלוהית, כנראה שריצ'י שינן היטב את שיעוריו בראשית דרכו כאשר שיתף פעולה בסרטים התיעודיים של האחים הדוקומטריסטים אלברט ודיוויד מייזלס.

פורסם בכתב העת "סינמטק", גיליון 10 , נובמבר 1982

 

בין מציאות להזיה

  על "הקורבן" של אנדרי טרקובסקי

 עשרים וחמש שנים חלפו מאז נוצר "הקורבן" סרטו העלילתי הארוך השביעי והאחרון של אנדרי טרקובסקי, ועד היום הסרט נותר יצירה יפהפייה, חתומה ומסתורית, שמשמעויותיה חמקמקות, שדימוייה הליריים צמחו כנראה מתוך אסוציאציות פרטיות של היוצר, שדימויה המדהימים מהווים ביטוי לחרדות עמוקות של נפש מיוסרת.

בספרו "לפסל בזמן" טרקובסקי משייך את "הקורבן" לקטגוריה של קולנוע פיוטי ובכך מעמיד עצמו בין חבורת הבמאים שבהם הוא רואה דוגמא לפייטני קולנוע – רובר ברסון, לואיס בוניואל, אקירה קורוסאווה, קנז'י מיזוגושי, אלכסנדר דובז'נקו ואינגמר ברגמן. והכוונה לקולנוע שהנרטיב שלו הוא מעבר למציאות הריאליסטית הצילומית הישירה, קולנוע המסתיר בחובו מציאויות חלומיות אניגמטיות וספיריטואליות, קולנוע המעלה את הפיזי לדרגה מטפיזית. האם קמו ממשיכים לטרקובסקי (שבעבר היו מי שראו בו כבמאי הרוסי הגדול ביותר מאז סרגיי אייזנשטיין)?  דומה שלא ממש, אולי במידה מסוימת בלה טאר ההונגרי ועוד יותר אלכסנדר סוקורוב שהכיר את טרקובסקי, יוצרים הממלאים כיום את המשבצת של קולנוע ספיריטואלי.

 הסרט הוא הפקה שוודית, והוא מעין מחווה של טרקובסקי לאינגמר ברגמן. הכוונה המקורית הייתה לצלם את הסרט באי פארו, האי שבו התגורר ברגמן ושבו צילם אחדים מסרטיו הנודעים. אבל בשל בעיות ביורוקרטיות הסרט צולם בסופו של דבר באי גוטלנד, הגדול באיים של שוודיה. המחווה אינה מסתיימת כאן, את התפקיד הראשי מגלם ארלנד יוזפסון אחד השחקנים האהובים על ברגמן (יוזפסון השתתף גם בסרטו הקודם של טרקובסקי "נוסטלגיה", 1983) ותפקיד אחר בסרט הופקד בידי השחקן השוודי הוותיק אלן אדוול, שאף הוא הופיע בכמה מסרטיו של ברגמן, הסרט צולם בידי הצלם הגדול סוון ניקוויסט ששיתף פעולה עם ברגמן מאז ראשית שנות ה-50, בנו של ברגמן, דניאל ברגמן, שימש בסרט עוזר צלם וכן המעצבת התלבושות אינגר פרסון והמעצבת האמנותית אנה אספ עבדו עם ברגמן במספר סרטים. אך למרות שיש בסרט הדים לסרטים של ברגמן כמו "אור חורפי", "שעת הזאבים" ובעיקר "בושה" (סרט שטרקובסקי העריך במיוחד והוא מדבר עליו בספרו "לפסל בזמן"), הסרט נובע בעיקרו מיצירותיו הקודמות של טרקובסקי, והוא גדוש בדימויים אופייניים שחוזרים בכל סרטיו ובעיקר הדימויים של מים ואש. אגב, ההערצה של טרקובסקי לברגמן הייתה הדדית, גם ברגמן הביע את הערכתו הרבה לטרקובסקי.

אנדרי טרקובסקי והצלם סוון ניקוויסט במהלך צילומי "הקורבן"

 הרעיון לסרט נבט עוד כשטרקובסקי שהה בברה"מ זמן רב בטרם שיצא לאיטליה וביים שם את "נוסטלגיה" (1983), הסרט שקדם ל"הקרבן". בתסריט המקורי הסרט נקרא "המכשפה" והוא עסק באדם שנרפא ממחלה קשה לאחר שבילה לילה במיטתה של מכשפה. לאחר שטרקובסקי חתם על חוזה עם המכון השוודי לקולנוע הוא ערך שינויים בתסריט והתאים אותו לתרבות האחרת, שינה את שמו ל"הקורבן" ושילב בו את האלמנטים האפוקליפטיים של מלחמה כוללת. התפקיד הראשי שנכתב במקורו עבור השחקן אנטולי סולוניטסין שהופיע בשלושה מבין חמשת הסרטים הרוסיים של טרקובסקי, שוכתב עבור ארלנד יוזפסון שדמותו היא מעין המשך לדמות השוטה הקדוש – דומניקו שגילם ב"נוסטלגיה".  עלילת הסרט מתרחשת במהלך שתי יממות (כפי הנראה) בבית בודד והשטחים הקרובים אליו, קרוב לשפת מפרץ יפהפה בחוף הבלטי. הגיבורים הם בני משפחה ועוד מספר דמויות קרובות. אלכסנדר (יוזפסון) שחקן לשעבר ועיתונאי, מבקר ספרות ומרצה לאסתטיקה בהווה, רעייתו אדלייד אף היא שחקנית בעברה (סוזן פליטווד), בתם הבוגרת מרתה (פיליפה פרנזן), בנם הצעיר שאין יודעים את שמו והמכונה בידי כולם "איש קטן" (טומי קיילקוויסט), הדוור הקשיש אוטו (אדוול), הרופא ויקטור (סוון וולטר), ידיד המשפחה וכנראה גם מאהבה של אדלייד), ושתי משרתות, ג'וליה (ואלרי מיירז) ומריה (גודרון גיסלדוטיר). הסרט מתחיל בסצנה שבה אלכסנדר ובנו שותלים עץ על שפת המפרץ. הבן נטול דיבור בשל ניתוח בגרונו שביצע בו ויקטור. הדוור אוטו מגיע באופניו ומביא עמו מברק ברכה ליום הולדתו החמישים של אלכסנדר (המברק הוא מחבריו התיאטרליים או ממעריציו לשעבר). מתוך השיחות שמתנהלות בבית הכפרי לומדים שברי דברים על עברו התיאטרלי של אלכסנדר, שתפקידיו הגדולים היו "ריצ'רד השלישי" ו"האידיוט" של דוסטוייבסקי. עוד באותו לילה הטלוויזיה מבשרת על מלחמה שמתחוללת והקריין מפציר בצופים לשמור על קור רוח, בטרם ששידוריה נקטעים, החשמל מופסק וקוויי הטלפון מתנתקים. מטוסים מנמיכי טוס חולפים מעל הבית, הדיירים מתרוצצים מצד לצד ואדלייד נתקפת בהיסטריה.

אלכסנדר בחדר העבודה שלו יורד על ברכיו ונודר נדר לאלוהים. הוא מבטיח להקריב את רכושו ומשפחתו על מנת להחזיר את העולם לקדמותו. הוא מבטיח להינתק מכל קשריו האנושיים ומקנייניו הפיזיים. אוטו, האנטי-כריסט הניטשיאני, מבקר את אלכסנדר בחדר העבודה שלו ומפציר בו לגשת אל ביתה של המשרתת המסתורית ממוצא איסלנדי, מריה, ולשכב עמה. לדבריו היא מכשפה ובעצם הפעולה הזו הדברים ישובו לקדמותם. אלכסנדר עושה כדבריו של אוטו והאקט המיני מתבצע כשהשניים מרחפים מעל המיטה, סצנה המזכירה סצנות דומות בסרטים קודמים של טרקובסקי, כמו "המראה" ו"סולאריס". למחרת, בוקר אידילי, החשמל חזר, הלילה המסויט נשכח כלא היה. אלכסנדר שולח את האנשים לטיול בוקר ובהעדרם מצית את הבית. כשהבית עולה בלהבות בני המשפחה רצים אליו אבל הוא מסרב לדבר, אמבולנס מגיע למקום האירוע ונוטל עמו את אלכסנדר שמנסה לרגע להימלט. בעוד שהאמבולנס מתרחק, "איש קטן" משקה את העץ. יכולת הדיבור שבה אליו.

הסרט מלא בדימויים הלקוחים ממקורות שונים, פילוסופיים, נוצריים ומתורת הזן היפנית, דימויים הנתונים לאינטרפרטציות ולפרשנויות שונות. יש בסרט טשטוש מכוון של גבולות בין מציאות להזיה, בין עולם חיצוני לעולם פנימי. האם הלילה האפוקליפטי היה או לא היה, טרקובסקי לא התכוון לתת תשובה לשאלה זו.

אם ציורו של פיירו דלה פרנצ'סקה "המדונה ההרה" היה דימוי מרכזי בסרטו הקודם "נוסטלגיה", הדימוי המרכזי  ב"הקורבן" הוא ציורו של לאונרדו דה וינצ'י "הערצת המלכים" אותו רואים מיד בפתיחת הסרט ועליו הכותרות, כשרקע נשמע "המתיאוס פסיון" של יוהאן סבסטיאן באך. כך למעשה באמצעות השילוב של התמונה והמוזיקה טרקובסקי עורך חיבור בין לידתו של ישו ובין צליבתו מותו ותחייתו. הציור, אחד המוקדמים (1481) של דה וינצ'י, שלא הושלם מעולם, מתאר את הבתולה מריה וישו התינוק שזה עתה נולד בזרועותיה, כשלצידם כורעים בהערצה שלושת המלכים (או שלושת החכמים) הסוגדים ומעניקים את מתנותיהם לרך הנולד. התמונה והמוזיקה מאיירים את הנושאים שבהם מטפל הסרט, גאולה מצד אחד וקורבן מצד שני. שמחת הלידה מהולה בטרגיות של המוות. מאחורי המדונה והתינוק והמעריצים מצוירות חורבות וגם לוחם על סוס, רמז לדימויים האפוקליפטיים המאכלסים את החלק המרכזי של הסרט. במרכז התמונה של לאונרדו מצויר עץ. המצלמה עושה פן כלפי מעלה על העץ שבציור כפי שתעשה זאת על גבי העץ ששתלו אלכסנדר ובנו, כשהוא חוזר אליו בסצנת הסיום של הסרט. רפליקה לציורו של לאונרדו תלויה בתוך בית המשפחה ואלכסנדר נראה משתקף מדי פעם בתוך הזכוכית המכסה עליה. באופן זה טרקובסקי עורך שילוב בין החלל המודרני לחלל שבציור הרנסנסי.

טרקובסקי מעניק לנו אינטרפרטציה אישית כחמש מאות שנה אחרי לאונרדו על מצבה של התרבות המערבית שאיבדה את אלוהיה, איבדה את היכולת להתפלל כפי שטוען אלכסנדר. גם הציור וגם הנרטיב של הסרט עוסקים בסדר עולמי שהתערער, ובגאולה הצומחת מתוך המשבר. ויש לזכור שהסרט צולם בשנה שבה התחולל אסון צ'רנוביל והחרדות הקיומיות המציאותיות השפיעו על סצנות ההזיות האפוקליפסיות שצולמו בשחור לבן. בהזיותיו של אלכסנדר, נראה תחילה נוף שלאחר מלחמה, רחוב שטוף מים, גדוש בקרעי חפצים וזיכרונות עבר. ובהזיה שנייה נראות באותו רחוב מכוניות הרוסות ואנשים מתרוצצים לכל עבר בבהלה. בהזיה אחרת אלכסנדר נראה מהלך בתוך בוץ טובעני, עד שמטוס מעיר אותו משנתו. באחת הסצנות אלכסנדר מעלעל בספר איקונות נוצריות של ימי הביניים ומלמל לעצמו "כל זה הלך לאיבוד" כשהוא מתכוון לעולם הנוצרי. אבל דווקא אלכסנדר האתאיסט פונה בסופו של דבר בתפילה לאלוהים כשהוא נודר את נדרו. גם בציור של לאונרדו וגם במציאות, מגיעה הגאולה דרך האשה – מריה. בטרם מממש אלכסנדר את נדרו ומעלה באש את ביתו, מתבצעים במהלך הסרט אקטים של של קורבן ונתינת מתנות. מתנה על פי הגדרתו של אוטו הניטשיאני גם היא סוג של קורבן. מתנה שכזו היא מפת אירופה מהמאה ה-17, אותה מביא אוטו על גבי אופניו. המתנה השנייה היא דגם מוקטן של הבית שאותו הכין "איש קטן" בסיועו של אוטו. שתי פעולות שאף הן משתקפות בכלי הזהב שמעניקים המלכים לישו העולל.

אבל יותר מכל דבר אחר טרקובסקי הוא רב אמן של הוויזואליה הטהורה, אותה ויזואליה שכפי שטענו בעבר היא אולי קשה, סתומה, אינה נכנעת לפרשנויות ויחד עם זאת מדהימה ביופייה ויש בה את אותו מימד ספיריטואלי שבעטיו הגדירו את הקולנוע של טרקובסקי כקולנוע של חיפוש רוחני. יש סצנות נפלאות רבות בסרט כמו למשל כוסות היין הרועדות שמבשרות את התקרבות המטוסים, הבית שמתחיל לרעוד וצנצנת החלב שמתנפצת או ההעמדות התיאטרליות המשולשות, אותן קומפוזיציות שבהן מציב טרקובסקי את גיבוריו בתוך הבית. אך הסצנות הנפלאות ביותר ועוצרות הנשימה הן הלונג-שוטס הממושכים והאידיליים, שפותחים ומסיימים את הסרט. הבולט והמרשים מכולם הוא לונג שוט שנמשך עשר דקות, מתחיל בהצתת הבית ומלווה את אלכסנדר עד שהוא מובל לאמבולנס הלוקח אותו לאשפוז. שוט שבתולדות הקולנוע ניצב לצד הלונג-שוטס המפורסמים של אורסון וולס או מקס אופולס. (בסרט התיעודי "בוים בידי אנדריי טרקובסקי", 1988, העוקב אחר תהליך העשייה של "הקורבן", מתוארות התלאות שליוו את הסרטת השוט המפואר הזה. בניסיון הראשון, מצלמתו של סוון ניקוויסט נתקעה, ונאלצו להקים את התפאורה מחדש ולצלם את השוט שנית. בפעם השנייה לא נטלו סיכונים והשוט צולם בשתי מצלמות בעת ובעונה אחת).

בסופו של דבר, אפשר לראות ב"הקרבן" סרט – צוואה. זה סרטו האחרון של במאי ואין פלא שמנסים לראות בו את מורשתו של היוצר. כמו במקרה של מוצרט שכתב רקוויאם בהזמנה ובסופו של דבר היצירה הייתה סמל למותו של המלחין עצמו, כך בסיום צילומי "הקורבן" התגלתה מחלת הסרטן אצל טרקובסקי והוא נפטר ב-1987 והוא בן 54. בסיום "הקורבן", בנו של הגיבור, "איש קטן", שוכב תחת העץ המסמל המשכיות וצמיחה, קולו שב אליו והוא מדבר לראשונה ומילותיו חותמות את הסרט. "בראשית הייתה המילה – מדוע זה כך אבא?" הוא שואל בעוד המצלמה מתרוממת ונעה כלפי מעלה וקולטת את נוף המפרץ דרך ענפיו הערומים של העץ. טרקובסקי מסיים את סרטו בכתובת שמילותיה אופטימיות "הסרט מוקדש לבני אנדריושקה, בתקווה ובהבעת אמון".

 הקורבן (שוודיה/ צרפת 1986)  Offret / The Sacrifice

בימוי ותסריט: אנדרי טרקובסקי

צילום: סוון ניקוויסט

עריכה: אנדרי טרקובסקי, מיכאל לששלובסקי

עיצוב: אנה אספ

מוזיקה: "מתיאוס פסיון" י' ס' באך, מוזיקה עממית שוודית ויפנית

הפקה: אנה-לנה ויבום

משחק: ארלנד יוזפסון (אלכסנדר), סוזן פליטווד (אדלייד), ואלרי מיירז (יוליה), אלן אדוול (אוטו), גודרון גיסלדוטיר (מריה), סוון וולטר (ויקטור), פיליפה פרנזן (מרתה), טומי קיילקוויסט (איש קטן), פר קלמן וטומי נורדאל (אנשי האמבולנס)

צבע ושחור לבן/ 149 דקות

 פורסם בכתב העת "סינמטק" גיליון 173, נובמבר-דצמבר 2011