Tag Archives: האזרח קיין

אורסון וולס – הסרטים הלא גמורים

  במהלך ארבעים וחמש שנים של פעילות קולנועית וולס הותיר מאחוריו שפע של פרויקטים שנותרו בשלבים שונים של תהליכי ההפקה. נרקמו מיתוסים סביב העובדה שוולס אינו מסוגל לסיים את יצירותיו. טענו שמדובר בבעיה פסיכולוגית עמוקה שצמחה בעקבות "האזרח קיין" ועל פיה וולס חשש שלא יוכל להתמודד עם יצירת המופת שיצר בגיל עשרים ושש. האמת אולי פשוטה הרבה יותר. לאחר "האזרח קיין" שבו כתב החוזה העניק לו  יד חופשית לחלוטין, דבר שכמוהו לא נשמע בהוליווד מעולם, וולס בעצם לא השלים אף לא אחד מסרטיו לשביעות רצונו המלאה והיה חייב לערוך פשרות שנבעו בדרך כלל מסיבות כלכליות של מימון. במהלך חייו הוא החל לצלם מספר סרטים מבטיחים, אבל בעיות שונות מנעו את השלמתם, והם נותרו בבחינת יצירות מופת שלא מומשו.

 הכול נכון

וולס גויס כשגריר של רצון טוב בדרום אמריקה בידי המיליונר נלסון רוקפלר ששכנע את וולס בצורך בחיזוק היחסים בין צפון אמריקה לדרומה. וולס נטש את העריכה של "האמברסונים המופלאים" ויצא ב-1941 לדרום אמריקה כשבתוכניתו לצלם סרט המורכב משלוש אפיזודות. בברזיל הוא צילם בצבע את הקרנבל כחלק מהאפיזודה "סיפור הסמבה" ובמקביל החלו להפיץ בארה"ב שמועות מרושעות על התנהגותו ההוללת של וולס בברזיל. הבמאי נורמן פוסטר נשלח למקסיקו כדי לצלם סיפור על ידידות בין נער לפר "חברי בוניטו". וולס עצמו החל לצלם ב-1942 את האפיזודה השלישית בכפר דייגים עני בברזיל "ארבעה גברים ורפסודה". מותו של אחד מארבעת הדייגים היה תחילתו של הסוף בפרויקט הדרום אמריקאי. לאחר שפוטר ג'ורג' שייפר נשיא אר-קי-או הנשיא החדש צ'רלס קורנר פיטר את וולס והעבודה על "הכול נכון" נקטעה. לסטודיו לא היה יותר כל עניין בסרט וולס סיפר שהוא מעולם לא התאושש מן ההתקפה עליו. וולס  שבקש להשלים את הסרט המיר את שכרו תמורת הופעתו ב"ג'יין אייר" כדי להשיג חזקה על החומר המצולם. ב-1946 לאחר שכשל להשיג ממנים החומר המצולם הוחזר ל-אר-קי-או. במשך שנים רבות חשבו שהחומר המצולם נעלם אבל ב-1985 הוא "התגלה" בארכיון של פרמונט. במאי התעודה ביל קרון ומיירון מייזל יחד עם שותפו הוותיק של וולס ריצ'רד וילסון שילבו את החומרים המצולמים בתוספת ראיונות עם מי שנטלו חלק בהפקה, בסרטם "הכול נכון: מבוסס על סרט בלתי גמור של אורסון וולס" (1993). האפיזודה "ארבעה גברים ברפסודה" הכלולה בסרט מעוררת השתאות, הן בגישה הלירית שלה והן בתפיסה האסתטית בהשראת סרטיו של אייזנשטיין והן בגישתו של וולס לעבודה עם השחקנים הלא מקצועיים. חלק מהנגטיב שהתגלה עדיין מחכה לשחזור ובו הצילומים של "חברי בוניטו" שצולמו במקסיקו בידי נורמן פוסטר.

 דון קיחוטה

העיבוד לרומן של מיגל דה סרוונטס היה אחד הפרויקטים האהובים ביותר על וולס ואחת האובססיות הגדולות שלו. הוא החל לצלם את הסרט במימון פרטי בשנת 1955 והמשיך לצלם אותו בהפסקות במשך שמונה עשרה שנים, חלקים מן הסרט צולמו במקסיקו, בספרד ובאיטליה גם לאחר מותם של שני שחקניו הראשיים השחקן הספרדי פרנסיסקו רייגרה שגילם את דון קישוט והשחקן ממוצא ארמני (יליד טיביליסי) אקים טמירוף שגילם את סנצ'ו פנסה. אומרים שוולס דיבר על השלמת הסרט גם חודשים ספורים לפני מותו. עיבודו של וולס ליצירה מראשית המאה ה-17 הציב את גיבוריו של סרוונטס בעולם המודרני ובכך יצר וריאציה נוספת על הנושא העובר כחוט השני ביצירותיו, העולם הישן מול המודרניזציה, שקיעת האתמול מול החידושים עם נימת נוסטלגיה אופיינית. באחת הסצנות שיש בה אמירה מעניינת על מהות המדיום הקולנועי, דון קיחוטה וסנשו פנסה יושבים באולם בית קולנוע כשברגע מסוים קישוט מסתער על המסך שעל גביו מוקרנת סצנת דהירת סוסים ומשסף אותו בחרבו כאילו היה זה ציור של הצייר האיטלקי לוצ'יו פונטנה. על דרך עבודתו מספרים שוולס היה מזעיק את שחקניו ואת הצוות אל בית המלון שבו שהה ויחד היו מאלתרים את הסרט. כשלא היה יכול לממן חומר צילום ב-35 מ"מ וולס הסתפק גם ב-16 מ"מ. חלק צולם בשחור לבן וחלק בצבע. בפסטיבל קאן של 1986 הוצג לקט קטעים מהסרט באורך של 45 דקות שהוכן על ידי הבמאי קוסטה-גאברס בעבור הסינמטק הצרפתי. ניסיון נוסף ולא מוצלח ביותר ודי מרושל לארגן את החומרים נעשה באסופה שערך הבמאי הספרדי חזוס פרנקו ב- 1992 (פרנקו היה עוזר הבמאי של וולס ב"פלסטף", עיקר פרסומו בבימוי סרטי אימה וסקס).  

 הסוחר מוונציה

העיבוד השייקספרי הקולנועי הרביעי של וולס, "הסוחר מוונציה", צולם בסוף שנות ה-60 באיטליה וביוגוסלביה, עם וולס בתפקיד היהודי שיילוק, צ'רלס גריי כאנטוניו ואירינה מאלבה כג'סיקה. הצילומים (בצבע) הושלמו ב-1970 אבל הנגטיב לאחר מיקס נגנב ממשרדי ההפקה של וולס ברומא ולא נמצא מעולם, מה שהופך את פרשיית הסרט האבוד לטרגית במיוחד. הקטעים מהסרט ששולבו בסרט התיעודי "אורסון וולס: תזמורת של איש אחד" מרמזים על הפוטנציאל האדיר שבסרט, ובכלל זה מפגן רב עוצמה מטלטל של וולס כשיילוק. הנאום המפורסם של שיילוק הוא אחד הקטעים האבודים, במקומו שולב בסרט התיעודי וגם באסופה שהוכנה על ידי מוזיאון הקולנוע של מינכן, קטע מצולם שבו וולס נושא את הנאום כשהוא לבוש במעיל מודרני על רקע שקיעה כשדמעות בעיניו.

 המעמקים

עיבוד לרומן מתח רב מכר Dead Calm (1963) מאת צ'רלס ויליאמס. דרמה פסיכולוגית על מיניות וקנאה המשלבת מלודרמה עם הומור. גבר מגיע בסירת הצלה ליאכטה של בני זוג בירח דבש באוקיינוס השקט. הצלתו של הגבר, שמספר שהוא ניצול יחיד מספינה טרופה, מובילה לסדרת אירועים מזוויעים. וולס התחיל בתהליך ההפקה באוגוסט 1968. הוא שכר את הצלם וילי קורנט שצילם בעבורו את "סיפור אלמותי" ומימן את הסרט מרווחיו כשחקן ב"קרב על נרטווה". הצילומים החלו ביוגוסלביה בספטמבר. צוות השחקנים כלל את לורנס הארווי, ז'אן מורו, אויה קודר, מייקל בריאנט ואת וולס עצמו. קורנט עזב את הצילומים במחצית הדרך בשל מחויבויות אחרות ועוזר הצלם איביצה רייקוביץ' החליף אותו. על אף שמרבית הסרט צולם הופסקו הצילומים ב-1970. צילומי השלמה עם לורנס הארווי לא יצאו אל הפועל בשל מות השחקן ב-1973. הנגטיב של הסרט הלך לאיבוד וחומרים מצולמים הוחרמו בזמנו על ידי אנשי המכס הצרפתים שכנראה השליכו אותם. ב-2005 הציג מוזיאון הקלנוע של מינכן בפסטיבל לוקרנו גרסה של 115 דקות של הסרט שבתהליכי שחזור. גרסה זו אינה מבוססת על העריכה של ולס עצמו שהלכה לאיבוד. ג'וזף מק'ברייד כותב בספרו אודות וולס שהסרט מזכיר את סצנת היאכטה ב"ליידי משנחאי" אבל בעיקר מזכיר את סרטו של רומן פולנסקי "סכין במים" (1962). ב-1988 צילם הבמאי פיליפ נויס את גרסתו לרומן של ויליאמס "סיכון רטוב" עם ניקול קידמן, סם ניל ובילי זאיין.

 החולמים

לוולס הייתה חיבה יתרה ליצירותיה המיסטיות של הסופרת הדנית איזק דינסן (קארן בליקסן, 1962-1885) שאחד מסיפוריה שימש בסיס ל"סיפור אלמותי" (1968). בשיתוף עם אויה קודאר הוא כתב תסריט המבוסס על פי שני סיפורים מן הקובץ הראשון שפרסמה דינסן "שבעה סיפורים גותיים" (1934). התפקיד הראשי יועד לאויה קודאר, זמרת אופרה בת המאה ה-19 שנחשבת לזמרת הגדולה בעולם שמאבדת את קולה במהלך דלקה שפורצת בבית האופרה. היא יוצאת למסעות ובאחד מהם פוגשת בנער בכפר הררי שקולו מזכיר את קול הסופראנו שלה. קטעים (צילומי ניסיון) עבור הסרט המיועד צולמו בין 1978 ל-1985 בביתו של וולס במימון פרטי של וולס וקודאר. וולס מגלם את פטרונה של הזמרת, סוחר יהודי הולנדי, תפקיד המשקף את מערכת יחסיו של וולס עם קודאר במציאות. ג'וזף מק'ברייד מעיד שהסרט ההיפנוטי והלירי כולל את צילומי הצבע היפים והמעודנים ביותר של גרייבר. לאחר מותו של וולס עשתה קודאר מאמצים להשלים את הסרט ופנתה לבמאים פיטר בוגדנוביץ' וברנרד רוז אבל ללא תוצאות. 24 דקות מן החומר המצולם נערכו בידי מוזיאון הקולנוע של מינכן ב-2002. קטע הפרידה בין הסוחר לבין הזמרת הוא מן הקטעים הנוגעים ביותר ללב בעבודתו המאוחרת של וולס לדברי מק'ברייד.

 הצד האחר של הרוח

סיפור ההפקה של מה שאמור היה להיות סרטו האישי ביותר של וולס מתחיל בתסריט שנכתב בידיו ב-1963 "החיות הקדושות" שעסק בבמאי קולנוע אמריקאי שפרש והחליט להקדיש את שארית חייו לאהבתו למלחמת שוורים. הפרויקט ננטש לאחר כשלון סרטו של פרנצ'סקו רוזי "רגע האמת" (1964) שעסק במלחמת שוורים. וולס השתמש בתסריט זה כבסיס לתסריט חדש שכתב ב-1970: "הצד האחר של הרוח" שעלילתו הועברה ללוס אנג'לס. על אף הכחשותיו של וולס שאב גיבורו של הסרט את השראתו מדמותו ומחייו של וולס עצמו. תהליך הצילומים הלא מסודר ורב התלאות נמשך כשש שנים כשוולס מחדש את הצילומים בכל הזדמנות כשהגיעו כספים לכיסו. גיבורה של הסאטירה הנוקבת על הוליווד העוסקת בהתנגשות שבין הוליווד הישנה להוליווד החדשה, הוא במאי הוליוודי קשיש, ג'ייק הנפורד בגילומו של הבמאי ג'ון יוסטון. דמות המאצ'ו בעל הדעות הפוליטיות רדיקליות מתבססת על דמותו של הסופר ארנסט המינגוויי. סרטו של וולס עוסק בנטיות ההומוסקסואליות של הנפורד, וזו סגירת חשבון עם המינגוויי על כך שהחליף את קריינותו של וולס בסרט התיעודי "האדמה הספרדית" (1937) בטענה שקולו של וולס הומואי יותר מדי (הדמות של יוסטון שמייצגת את הבמאים האגדיים הגדולים של הוליווד ניזונה גם מן המיתוס של יוסטון עצמו). וולס סוגר גם את החשבון עם המבקרת פולין קייל שטענה שהוא לא כתב את "האזרח קיין" עם בת דמותה, ג'ולייט ריץ', מבקרת קולנוע מרושעת שמגלמת סוזן שטרסברג. בסצנה המרכזית, מסיבת יום ההולדת ה-75 של הנפורד, הבמאי למד לדעת שסרטו האחרון, סרט מאולתר שצולם בתקציב נמוך, נדחה על ידי המפיקים ההוליוודיים ולא זאת בלבד אלא אף הבמאי הצעיר בן חסותו, ברוק אוטרלייק (פיטר בוגדנוביץ', פרודיה על צ'רלס האיים שכתב ספר על וולס) שבשלבים הראשונים של הסרט גילם מבקר קולנוע שאפתן ושמו צ'רלס היגם), נחל הצלחה גדולה בסרטו. ג'וזף מק'ברייד טוען שיש בעלילת הסרט דמיון ל"מוות בוונציה" של תומס מאן, בשתי היצירות אמן מזדקן נמשך לנער צעיר. בסרטו של וולס זוהי דמותו של ג'ון דייל אופנוען צעיר גיבור סרטו של הנפורד שמגולם בידי בוב רנדום. מקור השראה נוסף הייתה מערכת היחסים בין הבמאי ג'ורג' סטיבנס לשחקן ג'יימס דין במהלך צילומי "הענק" (1956). את הוליווד הישנה בסרט מייצגים שחקנים ותיקים מהם שותפיו של וולס בעבר: נורמן פוסטר, פול סטיוארט, אדמונד או'בריין, מרסדס מקמברידג' וריצ'רד וילסון, נציגי הדור הצעיר מגולמים בידי פיטר בוגדנוביץ', דניס הופר,הנרי יאגלום, פול מזורסקי וקרטיס הרינגטון. בעיות חוקיות הקשורות לעובדה שהסרט הופק בכספי הממשל של השאה האירני ומאבקים בין ביאטריס בתו של וולס לאויה קודר מנעו עד היום את הצגת החומר המצולם של "הצד האחר של הרוח". שני קטעים מתוך הסרט שהוצגו במהלך ערב ההצדעה שנערך לוולס על ידי המכון האמריקאי לקולנוע ב-1975 עושים רושם מדהים. יהיה ראוי ביום מן הימים לחשוף יצירה לא גמורה זו גם אם יתברר שאין מדובר ביצירה מושלמת.

 פרק בספר: אורסון וולס. הסדרה הקולנועית. בעריכת: נסים דיין ודני ורט. הוצאת רשת אמי"ת, 2009.

 

 

 

 

 

 

 

 

ליידי איב – הקומדיה הרומנטית במיטבה

ברברה סטנוויק והנרי פונדה ב"ליידי איב"

מזה שנים הוליווד העכשווית נכשלת שוב ושוב בניסיון פיצוח הקוד של הקומדיה הרומנטית הקלאסית. אולי משום שבהוליווד קשה למצוא כיום יוצרים בקנה המידה של פרנק קאפרה, הווארד הוקס, ג'ורג' קיוקור או ליאו מק'קרי האחראים לכמה מהקומדיות הקלאסיות שנרשמו לנצח, ואולי מפני שהכישרונות הקומיים האמיתיים מתרכזים כיום בטלוויזיה.

 פרסטון סטרג'ס יוצר שהפילמוגרפיה שלו אמנם דלה יחסית מבחינה כמותית, אבל הוא הנחיל לנו כמה מהקומדיות הגדולות ביותר שבכל הזמנים, היה אחד הבודדים בזמנו שביים וגם כתב את התסריטים בעצמו, כלומר, "אוטר" (מחבר) מושלם על פי קני המידה של הביקורת הקלאסית. התקופה הפורה ביותר מבחינתו של סטרג'ס נמשכה ארבע שנים בלבד, בין 1940 ל-1944, שבהן ביים וכתב שבע קומדיות עבור חברת פארמונט, שמהוות הצהרה אמנותית מגובשת בעלת חותם אישי מובהק. שבע הקומדיות מצביעות על כושר המצאה ועמדה חברתית מגובשת, סאטירות על החברה הקפיטליסטית האמריקאית, פוליטיקה, הוליווד, צבא, פטריוטיזם ומיתוס ההצלחה האמריקאי.

 ב-1941 סטרג'ס יצר שניים מהסרטים הגדולים ביותר בתולדות הוליווד "מסעות סליבן" ו"ליידי איב" (באותה שנה עלה למסכים גם "האזרח קיין", שעדיין נחשב בעיני רבים הסרט הגדול שבכל הזמנים). "ליידי איב" קומדיה מבריקה שלא איבדה דבר במהלך שבעים שנה, הוא מלאכת מחשבת של תסריט מגובש, דיאלוגים שנונים ותזמון קומי מושלם. הסרט מורכב משלושה פרקים, הראשון והשלישי מתרחשים על סיפון ספינת נוסעים מפוארת ובין השניים, הבט משעשע על חברת המתעשרים החדשים בקונקטיקט. בתפקידים הראשיים שניים מגדולי שחקניה של הוליווד, ברברה סטנוויק והנרי פונדה שאינם מזוהים בדרך כלל עם קומדיות (אם כי שלוש שנים קודם הם שתפו פעולה במותחן קומי שלא הותיר חותם).

 המפגש הראשון בין השניים נערך כאמור על גבי סיפונה של ספינת נוסעים שעושה את דרכה מדרום אמריקה לארה"ב. הוא, צ'רלס פייק, בן ליצרני בירה ("אייל" ליתר דיוק), ששב ממסע של שנה שבו חקר נחשים באמזונס, היא, ג'יין הרינגטון, אחת משלישיית נוכלים מתוחכמים שמרמים במשחקי קלפים. הוא לוכד הנחשים וגבר נאיבי נופל בקלות ברשתה של האישה המנוסה. באחת הסצנות הראשונות היא לוכדת אותו במראה שבידה, ממש באופן שבו במאי הקולנוע מעצב וממסגר את שחקניו בתוך הפריים הקולנועי. הסרט שעלילתו היא מעין פראפראזה לסיפור גן עדן המקראי, עוסק בהונאה כפולה. ג'יין שזהותה נחשפת, שבה מאוחר יותר בדמותה הבדויה של ליידי איב סידוויץ', אריסטוקרטית בריטית שצדה שנית את המיליונר התמים, שככל הנראה בתת המודע שלו הוא נהנה מתפקיד הניצוד ונופל די ברצון לרשת שנפרשת לרגליו.

המיומנות של סטרג'ס מתגלה גם בשחקני המשנה המופלאים, חלקם מצוות השחקנים  הקבוע שגיבש סביבו, המקיפים את הזוג המאוהב (ויליאם דמרסט, צ'רלס קובורן בין היתר), בסצנות פטישיסטיות והשימוש שהוא עושה בסמלים פאליים הצועדים על הגבול הדק של הפרת כללי קוד המוסר ההוליוודי הנוקשה והשילוב המבריק והמתוחכם בין דיאלוגים שנונים ומעודנים עם קומדיית סלפסטיק גסה.