Tag Archives: הנסיכה בעור החמור

"אנשים מתים מאהבה רק בסרטים"

 (ציטוט מדבריה של מאדאם אמרי- אן ורנון- ב"מטריות שרבורג")

שמונים שנה להולדתו של ז'אק דמי

 מי עוד זוכר היום את ז'אק דמי? ויותר מכך: מי זוכר את ז'אק דמי בשל הסיבות הנכונות? והאם דמי הותיר אחריו מורשת קולנועית שהיא עדיין רלוונטית? בדיקה קצרה ואולי שטחית מגלה שמעט מאד נכתב על דמי. רק שלושה ספרים (ספרונים) פורסמו אודותיו במולדתו, צרפת, ואף לא ספר אחד באנגלית. אבל בכל זאת נזכרים מדי פעם באיש ויצירתו המופלאה כשמעלים מחדש לאקרנים את אחת מיצירותיו המופתיות, ואלה, חייבים לציין, אינן רבות. דמי (יליד 1931, ביוני הקרוב יצויינו שמונים שנה להולדתו) מת באוקטובר 1990 כשהוא מותיר אחריו עיזבון צנוע מאד, שנים עשר סרטי עלילה ארוכים, סרט טלוויזיה אחד ועוד ששה סרטים קצרים. רעייתו הבמאית אנייס וארדה, שהייתה נשואה לו מאז 1962 דואגת לשמר את מורשתו האמנותית-תרבותית, היא ביימה שלושה סרטים אודותיו וגם פיקחה מקרוב על עבודת השחזור של סרטו הידוע ביותר "מטריות שרבורג".

 

"האם הוא חי בכלל?" שואל המבקר דיויד תומסון במילון הבמאים הפופולרי שלו "האם הסרטים העצובים, המעודנים והמלודיים נעשו אי פעם? או אולי הוא היה במאי אידיאלי שמישהו חלם אודותיו? כבר עתה צופי קולנוע צעירים אינם מכירים את שמו. העובדה שמישהו עשה סרטים שבהם כל הדיאלוג מושר מתקבלת על הדעת יותר כאגדה מאשר עובדה קולנועית" .

בסרט המחווה הראשון שלה לבן זוגה "ז'אקו איש נאנט" (1991), מדגישה וארדה שהערגה לקולנוע פיעמה אצל דמי עוד בילדותו, תקופת הכיבוש הגרמני, בעיר נאנט, שבה אביו היה בעל מוסך-תחנת דלק. ז'אק הילד והנער שהשתעשע בהכנת תיאטרון בובות, הקרנת סרטונים במקרנה נושנה וצילום סרטים במצלמת חובבים, השתלם בבגרותו בשני כיוונים שונים לחלוטין, הוא היה אסיסטנט של האנימטור פול גרימו  וכמו כן של במאי סרטי התעודה ז'ורז' רוקייה.

 עם צאתו לאקרנים של סרטו העלילתי הראשון "לולה" (1960) דמי אומץ מייד על ידי במאי הגל החדש ונחשב לחלק מהחבורה הנודעת שצמחה מכתב העת "המחברות לקולנוע" (ז'אן-לוק גודאר, פרנסואה טריפו, קלוד שאברול, אריק רוהמר וז'אק ריווט) למרות שלא היה חלק אינטגרלי מאותה קבוצה. היו שראו בו חלק מקבוצת הגדה השמאלית, שכללה יוצרים בעלי מודעות פוליטית שמאלנית עמוקה כמו כריס מארקר או אלן רנה, אבל במקרה זה דמי נמנה על הקבוצה בזכות בת זוגתו, אנייס וארדה, שהייתה הרבה יותר מעורבת פוליטית ממנו.

הגישה המקובלת, שבאופן פרדוכסלי חוזקה דווקא על ידי סרטיה המפרגנים והאוהבים של וארדה אודות שותפה לחיים (מלבד "ז'אקו איש נאנט" שהוא סרט עלילה המשובץ בקטעי ראיונות של דמי עצמו וקטעים מתוך סרטיו, וארדה ביימה גם שני סרטי תעודה אודות דמי "העלמות מרושפור בנות עשרים וחמש שנה" 1993, ו"עולמו של ז'אק דמי" 1995), רואה בדמי ילד שלא התבגר, ילד נצחי שיוצר סרטים מוסיקליים אסקפיסטיים, נאיביים, קלילים. מבט עכשווי בסרטיו של דמי חושף תמונה שונה לחלוטין, במאי שעסק בפסטיש וקיטש שנים רבות לפני הפוסטמודרניזם, יוצר שראיית עולמו מהולה בהרבה אירוניה, עצב ופסימיזם.

"לאחר ההקדשה – לבמאי מקס אופולס- המלווה בסימפוניה השביעית של בטהובן, קדילאק לבנה ממלאה את הפריים הסינמסקופי, וגבר גבוה בלונדיני כולו בלבן, אפילו מגבעת הסטטסון שלראשו, מביט אל הים. באופן מיידי נוסדה כאן ראיית עולם ייחודית: הגילוי המחודש של דימויים נדושים והצרוף הנועז בין תרבות קלאסית ורומנטית".  כך מתאר תומסון את סצנת הפתיחה של "לולה" (1960), סרט מפתח להבנת יצירתו של דמי שתופס מקום מכובד בין סרטיהם המוקדמים של גודאר וטריפו וכמוהם צולם בידי ראול קוטאר. צילומי המסך הרחב בשחור לבן צרוב שמש יוצרים את התמהיל המיוחד של הראשון שבסרטי ערי החוף המזרחי של דמי, בין איכויות כמו תיעודיות של תיאור חיי היומיום בנאנט עיר הולדתו של הבמאי לבין העלילה הרומנטית של אהבות מוחמצות ומפגשים אקראיים. לולה בגילומה של אנוק איימה, נערת הקברט, "אלדורדו", היא דמות איקונית שמהדהדות לתוכה לולות קולנועיות קודמות, "לולה מונטז" של אופולס שלו הוקדש הסרט וכמובן לולה של "המלאך הכחול" של ג'וזף פון שטרנברג (שנים אחר כך ריינר וורנר פאסבינדר יביא לאקרן לולה נוספת).  לולה מצפה זה שבע שנים לאהובה מישל  (ז'אק הארדן) שהותיר אותה עם ילד ונעלם מעבר לים. בינתיים היא מבלה עם מלח אמריקאי מזדמן וגם פוגשת את אהוב נעוריה רולאן קאסר (מארק מישל) דוחה אותו ומותירה אותו שבור לב. דמי התכוון ש"לולה" יהיה סרט מוסיקלי לבסוף בגלל אילוצי תקציב נאלץ לוותר על השירים ולצמצם באופן משמעותי את היריעה. מה שנותר הוא סרט מוסיקלי ללא שירים מלבד שיר הנושא שמושר בידי איימה. זה היה שיתוף הפעולה הראשון בין דמי למלחין מישל לגראן שיתפתח לקשר ממושך ופורה במיוחד. המקריות, הפטליזם, הגורל, המפגשים, ההחמצות, חיי עיר הנמל הגדושה במלחים בחופשת חוף ונערות בית ספר בתוליות, אלו הם כמה מסימני ההיכר שיופיעו בסרטיו הבאים של דמי שבנה נוף קולנועי אישי השואב את השראתו ממקורות קולנועיים מגוונים כמו למשל ז'אן קוקטו או המיוזיקל הקולנועי האמריקאי. באותה עת מדובר בעולם קולנועי אישי תחום וסגור שבו סרט מהדהד לתוך סרט,  נושאים ודמויות ואלמנטים חזותיים ומוסיקליים שבים בוריאציות. כך למשל רולאן קאסאר ישוב להופיע ב"מטריות שרבורג" (1964), דמות האם האלמנה ובתה ססיל מקדימות את האמהות החד הוריות הן ב"מטריות שרבורג" והן ב"עלמות מרושפור" (1967), כתר הנייר על ראשה של קתרין דנב בסצנת מסיבת יום ההולדת ב"מטריות שרבורג" מרמז קדימה לדמות הנסיכה שתגלם ב"נסיכה בעור החמור" (1970) ולולה עצמה תחזור ותופיע בסרטו האמריקאי היחיד של דמי "הדוגמנית" (1969).

העולם האישי של דמי שאותו הוא מעצב באופן מסוגנן מאד (אחת הסיבות שבעבר היו רבים שהעדיפו להתייחס אליו כאל מעצב יותר מאשר יוצר בעל אמירה משמעותית) מכיל אלמנטים שונים של סיפורי אגדה אבל באותה עת זהו עולם ממשי מאד הן בפיזיות שלו והן בדיון בבעיות מוסריות של חיי השעה. תוך שהוא מנסה לגייס כספים לפרויקט המוסיקלי שלו דמי ביים סרט נפלא "מפרץ המלאכים" (1963), שכולו עוסק בתאווה לממון, תשוקה ואובססיה. סיפור היחסים בין ז'אן (קלוד מאן) פקיד בנק צעיר שנשבה בתאוות ההימורים שמחלצת אותו מאפרוריות ומוליכה אותו אל תוך עולם זוהר וקודר בעת ועונה אחת. הוא נתאהב בג'קי מהמרת כפייתית רעייתו של תעשיין פריזאי. את ז'אן מורו המגלמת את ג'קי, דמי מעצב כעוד איקונה קולנועית מעין הנגדה של לולה. שערה של ג'קי צבוע בבלונד פלטינה, היא מעשנת סיגריות בפומית ארוכה, ובסצנות אחדות לובשת מחוך לבן בניגוד למחוך השחור של לולה. היחס של דמי אל האישה כפי שיבוא לביטוי ביתר סרטיו הוא שילוב בין ארציות לבין אלמנטים של כוכבות הוליוודיות משנות השלושים או הארבעים. בסרט זה דמי עבד עם הצלם ז'אן ראבייה שעיצב מספר דימויים בלתי נשכחים. אחד מהם הוא מסדרון המראות בקזינו של ניס שמצולם בתחילה בעת כניסתו הראשונה של ז'אן לקזינו ובפעם שנייה לקראת סיום כאשר דמותה של ג'קי היוצאת בריצה משתקפת בשורת המראות. צילומי הפתיחה והסיום הם שוטים נוסעים (טרק שוט) נפלאים בראשון המצלמה מתרחקת במהירות מג'קי הצועדת על הטיילת של ניס, בשני המצלמה מתרחקת מג'קי וז'אן החבוקים באור יום לתוך האפלה של הקזינו. דמי מרמז שאולי ה"הפי אנד" אינו בדיוק מה שנראה.

קתרין דנב ב"מטריות שרבורג"

ראבייה המשיך עם דמי אל סרטו הבא "מטריות שרבורג" שבו דמי הגשים לבסוף את חזונו הפואטי, סרט שאותו מגדיר דמי כ"סרט בשירה" (un film en chantè) המקביל ל"סרט בצבעים" (un film en couleur) שכן לא מדובר ממש באופרה, אופרטה או סרט מוזיקלי אלא סרט שבעצם נוטל אלמנטים משלושת הז'אנרים ושבו כל הדיאלוגים וההגיגים מועברים ומובעים בשירה. מדובר בסרטו המצליח ביותר של דמי שזכה להצלחה קופתית גדולה והן בהערכות ביקורתיות וממסדיות. הסרט זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. יחד עם ראבייה והמעצב ברנאר אווין שליווה אותו מראשית דרכו דמי עיצב את הצבעוניות החזקה והמיוחדת של הסרט שבו השתמש באדום, וורוד, כחול, תכלת או ירוק עזים ולא היסס לצלם את שחקניותיו באדום על גבי אדום או בוורוד על וורוד כדי ליצור את האפקט הקיטשי הדי מהמם של הסרט. במרכזו של הסרט סיפור אהבה בין ז'נבייב (קתרין דנב בת העשרים שהייתה כאן בראשית דרכה) המסייעת לאמה בחנות המטריות הכושלת שלה ובין גי (נינו קסטלנובו) העובד כמכונאי במוסך. הנטייה בעבר הייתה לראות בסרט יצירה קלילה, אבל הסרט מכיל את האלמנטים האירוניים, מלנכוליים, טרגיים השבים לאורך יצירתו של דמי. גי מגויס לצבא ונשלח לאלג'יר (סרטו של דמי לצד "מיוריאל" של אלן רנה היה אחד הסרטים הצרפתיים המסחריים הראשונים שהתייחסו לטראומה של מלחמת אלג'יר), ז'נבייב שנותרת בהריון נישאת לסוחר התכשיטים העשיר קאסר (מארק מישל, השב מ"לולה" יחד עם הנעימה שלוותה את סיפור אהבתו הנכזבת שם). גי נישא למדלן הצעירה שטפלה בדודתו והייתה מאוהבת בו בסתר. באפילוג המצולם באווירה פסטורלית של חג המולד של שנת 1963 (זמן קצר לפני הבכורה המיועדת של הסרט בפריס) עם פתיתי שלג הנופלים באיטיות (האם מדובר באותם הפתיתים שאלן רנה נטל  לסרטו "לבבות"?) גי וז'נבייב נפגשים לאחר שנים אחדות. גי מנהל עתה תחנת דלק משלו, הוא מסרב להצעתה של ז'נבייב לראות את בתו המצפה במכונית החונה בחוץ. הפעם מפרידים בין השניים לא רק השנים אלא גם המעמדות. גי התברגן אבל ז'נבייב משויכת לחברה הגבוהה. הפרידה הבנאלית עדיין מרגשת לא פחות מאשר בעבר. בסרט התיעודי "עולמו של ז'אק דמי" מספר המלחין לגראן שהוא ודמי עבדו על פי עקרון הממחטות, ממחטה ראשונה, ממחטה שנייה וכו', שבאמצעותן הם ציינו את המקומות שבהם הקהל יזיל דמעות.

ז'אק דמי מביים את קתרין דנב ונינו קסטלנובו ב"מטריות שרבורג"

במאמר שפרסם המבקר ג'ונתן רוזנבאום לרגל הקרנתו המחודשת של "מטריות שרבורג" (Chicago Reader 17.5.1996) הוא עורך אנלוגיה מעניינת בין דמי לבמאי היפני הגדול יאסוז'ירו אוזו. המשיכה של דמי לחיי היומיום ובמיוחד לחיי משפחה יש לה שורשים עמוקים יותר מאשר הביוגרפיה הפרטית שלו כפי שהיא נחשפת בסרטיה של וארדה אודותיו. דמי כמו אוזו התעניין בריטואלים החברתיים היומיומיים, אפילו המינוריים ביותר, כמו "בוקר טוב" או "תודה" המודגשים ב"מטריות שרבורג" באופן מוזיקלי. זהות נוספת בין שני היוצרים רוזנבאום מוצא בנטיותיהם המיניות. שניהם היו גברים הומואים שחיו בחברה בורגנית שבה יציאה מהארון לא הייתה אופציה מקובלת (אם כי ידוע שדמי מת כתוצאה מסיבוכים בעקבות מחלת האיידס, וארדה אינה חושפת את "הסוד" בשלושת סרטיה התיעודיים אודתיו, אבל מספרת על כך בסרטה האוטוביוגרפי הנפלא "החופים של אנייס", 2008). המשיכה של שני הבמאים לחיי משפחה "נורמליים" באה לביטוי באידיאליזציה, באירוניה, בקומיות, במלנכוליה ובטרגיות שבהתייחסותם לנושא מתוך עמדה של אאוטסיידר המביע  את עצמו במונחים של המיינסטרים. חיזוק לטענתו של רוזנבאום ניתן למצוא בשני סרטים של דמי: האגדה של דמי המגיבה ליצירותיו של ז'אן קוקטו "הנסיכה בעור החמור" (1970) והסרט "פארקינג" (Parking, 1985). הסרט הראשון עיבוד לאגדה מהמאה ה-17 של שארל פרו הוא מעין וריאציה של "היפה והחיה" כולל השאלות ויזואליות וגם שיבוצו של ז'אן מארה בדמות המלך (למרות שמדובר באגדת ילדים כביכול הרי שנושאה המרכזי הוא גילוי עריות. הנסיכה, קתרין דנב, נמלטת מהארמון משום שאביה מבקש לשאת אותה לאישה). "פארקינג" הוא גרסתו של דמי ל"אורפאוס" שבו זמר רוק (פרנסיס הוסטר) יורד לשאול לחלץ את אורידיקה (קייקו איטו) שמתה ממנת יתר. השאול במקרה זה הוא חניון תת קרקעי וז'אן מארה שב בתפקיד אורח כמלך השאול (ב-1957 דמי ביים סרט קצר Le Bel indifférent  לפי סיפור מאת קוקטו).

 

את שנות הששים, העשור המפואר ביצירתו של דמי, חותמות שתי יצירות "העלמות מרושפור" המפואר ו"הדוגמנית" המינורי אך המרתק. "העלמות מרושפור" (1967, סרט שהפך ליצירת קאלט בקרב קהילת הגייז הצרפתית) מחזיר את דמי שוב לעיר נמל על שפת האטלנטי והפעם מיוזיקל של ממש, חגיגה של צבעים פסטליים, הצדעה אוהבת למחזמר הקולנועי האמריקאי המיוצג על ידי ג'ין קלי המביא עמו ניחוחות של "העוגן הרימו" ו"יום אחד בניו יורק" ולעומתו הרקדנים ג'ורג' צ'קיריס וגלובר דייל המייצגים את המודרניזם של ג'רום רובינס ו"סיפור הפרברים". העלילות המצטלבות עוסקות גם הפעם באהבות נכזבות ובחיפוש אחר בני זוג אידיאליים כאשר הדובדבן שבקצפת הוא שיבוצן של האחיות קתרין דנב ופרנסואז דורלאק כתאומות לא זהות, מורות למחול ומוסיקה, התרות אחר אפשרות של ביטוי אמנותי וגם אהבה אמיתית (אגב הפסימיזם והקדרות מתגנבים גם לסרט זה, כמו סיפור רצח של רקדנית לשעבר המעיב על עליזות הקרנבל המתקיים בעיר).

קתרין דנב ופרנסואז דורלאק ב"עלמות מרושפור"

"הדוגמנית" (1969) הרפתקה אמריקאית חד פעמית של דמי, הוא סרט שכדאי לשוב אליו ולגלות אותו מחדש. לולה (אנוק איימה) גיבורת סרטו הראשון של דמי מועסקת כדוגמנית צילום לצלמים חובבים בלוס אנג'לס. סיפור אהבה מתפתח בינה לבין גבר אמריקאי צעיר (גארי לוקווד שהחליף את האריסון פורד, שהאולפן החליט ברגע אחרון שהוא אינו מתאים) העומד בפני גיוס במהלך מלחמת וייטנאם.

 ברזומה של דמי נרשמו עוד מספר הרפתקאות קולנועיות לא כולן אחידות ברמתן אם כי בכל אחת ניתן למצוא את הרגעים הייחודיים והעקביים שבראייתו האישית ניתן להזכיר את האגדה הקודרת "החלילן מהמלין" (1972); הקומדיה הקלילה "גבר בהריון" (1973, שנקרא במקור: "האירוע החשוב ביותר מאז שאדם צעד על הירח") בכיכובם של קתרין דנב ומרצ'לו מסטרואיני, היא ספרית והוא מורה לנהיגה שהסימנים מורים שהוא נכנס להריון; או הסרט האחרון של דמי "שלושה מקומות ל-26" (1988), סרט מוסיקלי שבו איב מונטאן מגלם את עצמו, כמי ששב לעיר ילדותו מארסיי כדי להופיע במחזמר המבוסס על חייו. הסרט נתקל בתגובות פושרות במקרה הטוב והטענה הייתה שדמי איבד את מגע הקסם שלו כמו גם מונטאן שלוש שנים טרם מותו.

אבל אם מבקשים לגלות את דמי אולי בשיאו הקולנועי האחרון הרי מדובר ב"חדר בעיר" (1982), אופרה קולנועית, סרט בשירה בדומה ל"מטריות שרבורג", והפעם על רקע שביתת פועלי נמל בנאנט באמצע שנות החמישים. את המוסיקה הלחין מישל קולמבייה והשירים פחות לוכדים את האוזן בהשוואה ללחניו של לגראן. רצח, התאבדות, התנגשויות אלימות עם השוטרים הופכים את הסרט המוזיקלי ליצירתו הקודרת ביותר של דמי וגם המודעת ביותר פוליטית וחברתית. אלו בעצם גם הסיבות שהסרט שזכה מצד אחד להערכה ביקורתית, ומצד שני נכשל בקופות. אם יש סרט שחייבים לשוב אליו, להסיר ממנו את מעטה האלמוניות הכפוי, ולהתוודע דרכו אל דמי הפחות מוכר, הרי שזהו הסרט המתאים ביותר.

 פורסם לראשונה ב"סינמטק", גיליון 148, ספטמבר-אוקטובר 2007