Tag Archives: העור שבתוכו אני חיה

הפיוט שבאימה

 

על "עיניים ללא פנים" של ז'ורז' פרנז'ו

 סרט העלילתי השני של ז'ורז' פרנז'ו" "עיניים ללא פנים" (1959) יצא לאקרנים בצרפת בראשית 1960 פחות או יותר במקביל לסרטי הביכורים של צעירי הגל החדש, קלוד שאברול, פרנסואה טריפו וז'אן-לוק גודאר. אבל בניגוד להתלהבות שבה התקבלו סרטי הצעירים המרדניים, הביקורות לא האירו את פניהן לבמאי בן הארבעים ושבע, שרק שנתיים קודם לכן פנה לבימוי סרטי עלילה לאחר שביים כבר שלושה עשר סרטים תיעודיים באורך קצר עד בינוני משנת 1949 ואילך. כשניגש לבימוי "עיניים ללא פנים" מפיק הסרט ז'ול בורקון בקש להציב לו גבולות- לא פגיעה בדת בגלל השוק הספרדי, לא עירום בגלל השוק האיטלקי, לא שפיכות דמים בשל השוק הצרפתי, לא פגיעה בבעלי חיים בגלל השוק הבריטי ולא מדענים מטורפים בשל השוק הגרמני. "ועם מגבלות שכאלה הייתי אמור לביים סרט אימה" אמר פרנז'ו. כאשר הסרט הוצג בפסטיבל אדינבורו, כך מספרים, שבעה צופים התעלפו במהלך ההקרנה והסרט עורר סערת רוחות בקרב הצופים ומבקרי הקולנוע כאחד. "עכשיו אני מבין מדוע הסקוטים לובשים חצאיות" אמר פרנז'ו לאור התגובות. רק בהדרגה הסרט גבר על הבוז וההתעלמות והחל לצבור במהלך השנים את המוניטין שלו הוא היה ראוי ובסס את מעמדו כקלאסיקה קולנועית.

ז'ורז' פרנז'ו (1987-1912)  הוא סינפיל שהיה לאחד מחלוצי איסוף ושימור סרטי הקולנוע, ושפנה גם לבימוי סרטים. פרנז'ו הצעיר, יליד בריטני, עבד כמעצב תפאורות של תיאטרוני וודביל החל מ- 1929 עד 1932. לאחר שרות צבאי הוא החל בעיצוב כרזות של סרטי קולנוע. ב-1934 הוא קיבל מכתב מאחיו התאום, ז'אק, ובו הוא כתב שהוא פגש באדם נפלא בשם אנרי לנגלואה "הוא לגמרי משוגע, אבל מטורף על סרטים, אתה ממש תאהב אותו". עד מהרה ז'ורז' תפס את מקום אחיו בחנות ההדפסה שבה עבד לצד לנגלואה בן העשרים. מלנגלואה פרנז'ו החל לצבור את הידע הראשוני שלו אודות אמנות הקולנוע. אחת מחוויותיו הראשונות הייתה צפייה בסרטי אוואנגארד ב"סטודיו 28" (בית קולנוע ותיק לסרטים אמנותיים ברובע מונטמרטר)  ובהם "הכלב האנדלוזי" (1928) ו"תור הזהב" (1930) של לואיס בוניואל ו"נפילת בית אשר" (1928) של ז'אן אפשטיין. לנגלואה ופרנז'ו החליטו להקים מועדון קולנוע ciné-club משלהם. תיאורטיקן הקולנוע ז'אן מיטרי  סייע להם במספר עצות מועילות כמו כתובות של מפיצי סרטים. הם שכרו אולם הקרנה קטנטן בשדרות שאנז אליזה והציגו שם את תוכניתם הראשונה "הקולנוע הפנטסטי" Le cinéma fantastique (שלימים תהיה לה השפעה על ז'אנר סרטיו הבולטים של פרנז'ו). אבל שאיפותיהם היו מעבר לניהולו של מועדון סרטים, הם חלמו על ספריית סרטים קבועה – סינמטק. הכוונה הייתה לאסוף ולשמר עותקי סרטים ולהציג סרטים מתוך האוסף מבלי להיות תלויים בטעם פופוליסטי. החלום התגשם בעזרת השקעה כספית של פול-אוגוסט הארלה מוציא לאור של כתב עת לקולנוע La cinématographie Française. הסינמטק הצרפתי נוסד ב-1936. הרכישה הראשונה הייתה "נפילת בית אשר" של אפשטיין והשנייה "הולדתה של אומה" (1915) של ד.וו. גריפית'. בעזרת הארלה פרנז'ו ולנגלואה התוודעו למספר מפיקים שחלקם הסכימו להפקיד בידיהם את סרטיהם. ב-1934 פרנז'ו ולנגלואה ביימו במשותף סרט קצר באורך שש עשרה דקות בשם "המטרו" סרט שקדם בחמש עשרה שנה לסרטו העצמאי הראשון של פרנז'ו. הסרט שהופק בכספי משפחת לנגלואה היה סרט בסגנון אוואנגרדיסטי, שלנגלואה בחייו סרב להתיר את הקרנתו. ב-1938 פרנז'ו היה בין מייסדי האיחוד הבינלאומי של ארכיונים לקולנוע (FIAF) והתמנה למזכירו האדמיניסטרטיבי של הארגון. לאחר השחרור מהכיבוש הגרמני ועד לשנת 1954 הוא היה מזכירו של המכון הקולנועי המדעי. בשנות השמונים פרנז'ו זכה לתואר מנהל אמנותי לשם כבוד של הסינמטק הצרפתי.

ב-1949 פרנז'ו ביים את הסרט התיעודי "דם החיות" סרט העוסק בבית המטבחיים בפורט דה וילט שבשולי פריס (כיום ניצב במקומו מוזיאון המדע). מתמונות אידיליות של שוק הפשפשים, ילדים משחקים וזוג אוהבים הסרט עובר אל שערי בית המטבחיים, כאשר קולו של הקריין מלווה בהסבר יבש את הצגתם כלי המשחית שנועדו לטבח בקר, כבשים וסוסים. מראות הזוועה של בעלי חיים נקטלים ומפלי הדם שבאים אחר כך עשויים גם כיום להפוך לצמחוני כל חובב בשרים. הסרט הקשה אך המרשים מבחינת סגנונו הציב את פרנז'ו בין במאי התעודה הבולטים של זמנו ובהם כריס מארקר ואלן רנה. לאחר "דם החיות" פרנז'ו ביים תריסר סרטי תעודה מצוינים נוספים המשלבים ריאליזם בוטה ופיוט קולנועי ובהם "הוטל דה אינווליד" (1951), "מלייס הגדול" (1952), "מיסייה ומאדאם קירי" (1953), "הכלב שלי" (1955), "נוטרדאם, הקתדרלה של פריס" (1957) ו"הלילה הראשון" (1958).

 ב-1958 ביים פרנז'ו את סרטו העלילתי הראשון "ראשים מעבר לחומה". הסרט עוסק בצעיר בעייתי המעורב בפשעים קטנים ומעשי ונדליזם (ז'אן-פייר מוקי) שמאושפז על ידי אביו במוסד פסיכיאטרי, שבו הוא מוצא עצמו נתון בלב מאבק בין שני רופאים הדוגלים בגישות מנוגדות לטיפול- שמרנית לעומת פסיכיאטרית מודרנית. האווירה החלומית, הפיוט הסוריאליסטי- קפקאי סגנון הצילום האקספרסיבי וההזוי והעיצוב בהשראת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני שיבלוט גם בסרטיו הבאים, יהפוך אותו למשורר גדול של הצד האפל בקיום האנושי. כמו בסרטיו הבאים פרנז'ו נותר נאמן לתיאור ריאליסטי של המציאות היומיומית ובאותה עת כל התרחשות נושאת עמה מטען מטפורי. בהמשך הקריירה שלו פרנז'ו ביים שני עיבודים ספרותיים חשובים "תרז דסקרו" (1962) לפי פרנסואה מוריאק ו"תומא המתחזה" (1964) לפי ז'אן קוקטו. ב-1963 הוא ביים את "ז'ודקס" סרט הרפתקאות פנטסטי על פי סדרת הסרטים האילמים של לואי פייאד שבשלבים מאוחרים יותר בקריירה שלו הוא ניסה לשחזר אותו בהצלחה פחותה בהרבה  בסרטי טלוויזיה שהיו בנויים על עקרונות נרטיביים דומים: "לילות אדומים" (1974) ו"אדם ללא פנים" (1975). כמי שפעל לשימור מורשת הקולנוע, פרנז'ו הגן על "קולנוע האיכות" הצרפתי, זה שאנשי הגל החדש תקפו אותו. פרנז'ו טען שהאולפנים העניקו לסרטים מימד מיסטי שהלך לאיבוד ברגע שבו הקולנוענים יצאו לצלם ברחובות. יחד עם זאת פרנז'ו הביע את הערצתו ליכולת האלתור של גודאר.

 בסרטו השני פרנז'ו פנה מהדרמה הקפקאית על בידודו של אינדיבידואל שמרד במרות החברתית אל הטריטוריה של ז'אנר האימה הטהור. אם הסרט הראשון דמה במובנים מסוימים ל"קבינט של ד"ר קליגארי" (1919) האקספרסיוניסטי הרי ש"עיניים ללא פנים" (1959) מושפע מסרטי המדען המטורף ש"פרנקנשטיין" (1931) של ג'יימס ווייל הוא הדוגמא הבולטת והמעצבת. עלילת הסרט עוסקת בפרופסור ג'נסייה (פייר בראסר) מנתח פלסטי ידוע, המתייסר  על כך שגרם להשחתת פניה של בתו כריסטיאן (אדית סקוב) בתאונת דרכים, וכדי לכפר על חטאו הוא מבקש להשתיל לה פנים חדשות. האסיסטנטית המסורה שלו, לואיז (אלידה ואלי), סורקת את הרובע הלטיני בפריס כדי לפתות קורבנות פוטנציאלים, נשים צעירות שמראה פניהן תואם לאלה של כריסטיאן. אלא שניסיונות ההשתלה נכשלים בפעם אחר פעם והנערות שניצודו מוצאות את מותן באופנים אכזריים.

הסרט מבוסס על רומן מאת ז'אן רדון שבעיבודו הקולנועי השתתפו צמד הסופרים והתסריטאים תומא נרסז'אק ופייר בולו צמד כותבים שפעל בשיתוף פעולה הדוק, שנודעו ככותבי הרומנים ששמשו בסיס לסרטים "דיאבוליק" (1955) של אנרי-ז'ורז' קלוזו ו"ורטיגו" (1958) של אלפרד היצ'קוק. המוטיב באותם סרטים – השיבה מעולם המתים (הרומן שעליו מבוסס "ורטיגו" נקרא "מבין המתים") – נוכח גם בסרטו של פרנז'ו. האב הרופא  שמבקש להחליף את פני בתו, דאג לכך שהיא תחשב למתה, כאשר זיהה בחדר המתים את גופת אחת מקורבנותיו כבתו שנעלמה כביכול. השתלת הפנים חדשות תאפשר לבת המבודדת מהעולם החיצוני לשוב מהמתים (כותב נוסף שהשתתף בעיבוד הרומן הוא הבמאי קלוד סוטה ששימש גם כעוזר במאי). לצד האלמנטים המקאבריים והסוריאליסטיים פרנז'ו עורך בסרט גם מחווה קטן לתיאטרון האבסורד בסצנה שבה לואיז פוגשת את הקורבן העתידי, הסטודנטית עדנה גרובר (ז'ולייט מיינייל), בתור לכרטיסים בתיאטרון המציג את מחזהו של אוז'ן יונסקו "קורבנות של חובה" (1953).

הסרט גדוש באיקונוגרפיה גותית, בית האחוזה הקודר והמבודד, האזור שהכניסה אליו אסורה, המעבדה וחדר הניתוחים הממוקמת במרתף הבניין, המדען האובססיבי, המגלומן המטורף בעיצובו המדהים של פייר בראסר, שמתחרה ומתגרה במעשה הבריאה האלוהי (שמו של הרופא המנתח הוא ג'נסייה על משקל ג'נסיס- הבריאה). פרנז'ו ממשיך את דרכם של האמנים הסוריאליסטיים כמו אנדרה ברטון או גיום אפולינר שגילו אלמנטים פואטיים בתרבות הרומנים הזולים או סרטי ההרפתקה הפופולאריים. כך בצד האלמנטים הגותיים, פרנז'ו שוזר בסרטו דימויים בעלי איכות סוריאליסטית כמו סצנת הפתיחה שבה לואיז נוהגת בדרך אפלה שמשני צידיה צומחים עצים בשלכת או סצנת הסיום שבה כריסטיאן נעלמת אל לעבר האופק כשהיא מלווה בלהקת יונים צחורות (כמו דימוי החתולים בסרטיו של כריס מארקר כך דימוי היונה כולל משמעויותיה המקובלות – חופש או שלום – חוזר ושב בסרטיו של פרנז'ו כמו למשל ב"ראשים מעל החומה" "תרז דסקרו", "ז'ודקס" או סרטו התיעודי "הוטל דה אינווליד").

הדימויים המרכזיים שסרט מופיעים כבר בכותרתו, העיניים חסרות הפנים ופני המסכה נטולות ההבעה. מוטיב המופיע בספרות ובקולנוע הגוטי כמו "פאנטום האופרה" שגם בו מסכה מסתירה פנים מעוותות. לכך יש להוסיף את המימד הריטואלי, התפקיד הטקסי שממלאת המסכה בתרבויות שונות. סרטי האימה הרבו להשתמש בדימויי מסיכות וזאת בסרטים כמו "ליל המסכות" (1978) של ג'ון קרפנטר וסרטי ההמשך שלו או "שתיקת הכבשים" (1990) של ג'ונתן דמי (ולא ניתן שלא להזכיר בהקשר זה את "עימות חזיתי", 1997, של ג'ון וו, שבו מוחלפים בניתוח פני הגיבורים היריבים). "העור שבתוכו אני חיה" סרטו החדש של פדרו אלמודובר שעובד על פי רומן מאת תיירי ז'ונקה, ושמשתתף בימים אלה בתחרות הסרטים הרשמית של פסטיבל קאן, מזכיר להפליא את סרטו של פרנז'ו.

אדית סקוב הנפלאה (שהופיעה בעוד שששה סרטים של פרנז'ו) מגלמת את דמותה של כריסטיאן כמו ציפור קסומה מעודנת ורבת יופי (והשילוב בינה לבין היונים שהיא משחררת בסיום הסרט אינו מקרי) היא נעה בבית הטירה רחב הידיים והקלסטרופובי שחלונותיו נאטמו והמראות נצבעו בשחור. היא נראית כבובת חרסינה שבירה, דקה ואוורירית כשמסיכה לבנה בסגנון מסיכות הקרנבל הוונציאני מכסה את פניה ורק עיניה משקפות את הלך רוחה. הפנים שמתחת למסכה אינן נחשפות אלא לרגע קצרצר אחד שבו הן מצולמות בצילום מטושטש לא ממוקד. את אלמנט הזעזוע פרנז'ו שומר לסצנה המרכזית, סצנת הניתוח שבו האב הפרופסור ג'נסייה מסיר בסכין מנתחים חדה את פניה של הנערה שהובאה לביתו בהבטחות שווא. זהו הרגע המזעזע ביותר בסרט סצנת הלם שאולי גרמה להתעלפויות במהלך הצגות הבכורה.

שני אלמנטים חשובים נוספים תורמים ליופיו הרב של סרט האימה יוצא הדופן הזה. האחד הם צילומי השחור לבן הקונטרסטיים הנפלאים של הצלם היהודי גרמני הגדול אוז'ן שופטאן (1977- 1893, ממציא שיטת שופטאן ששילבה שחקנים חיים עם צילומי מיניאטורות וצלם של סרטים בולטים החל מ"אנשים ביום ראשון" ב-1930 וכלה בסרטים הוליוודיים כמו "אדי פאלסון" של רוברט רוסן). האלמנט השני היא המוסיקה בנוסח נעימות ואלס של תיבות נגינה שהלחין מוריס ז'אר ( 2009- 1924) שמלבד סרט זה הלחין עוד ארבעה מסרטיו של פרנז'ו. 

 פורסם לראשונה ב"סינמטק", גליון 158, מאי-יוני 2009