Tag Archives: הציפורים

מספר מילים על "ורטיגו" בעקבות ז'יז'ק

"ורטיגו" (1958) שייך לתקופה החשובה ביותר ביצירתו של היצ'קוק וזאת על פי החלוקה שעורך סלבוי ז'יז'ק בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת "רסלינג", 2004), החל מ"זרים ברכבת" (1951) ועד ל"ציפורים" (1963) בתקופה הזו הוא ביים את "חלון אחורי", "מזימות בינלאומיות" ואת "פסיכו". אפשר לומר ש"ורטיגו" הוא הסרט האמצעי בטרילוגיית המציצנות הטרילוגיה הוויאריסטית של היצ'קוק שכוללת את "חלון אחורי" ואת "פסיכו". אין להתפלא שהסרט שימש את לאורה מאלווי במאמרה המפורסם "Visual Pleasures and Narrative Cinema " כדוגמא לאופי מבט הארוטי הגברי בקולנוע ההוליוודי, שעסק בדרך כלל במבט של גברים בנשים. האקטיביות של הגברים מול הפסיביות של הנשים. כמובן שמאז שהמאמר נכתב בשנות הוא עורר ויכוחים וגם התנגדות וטענות שמאלווי לא צדקה לגמרי בטענתה.

 בפרק השני בספר "סינתומים היצ'קוקיים"  ז'יז'ק מדבר על מוטיבים ויזואליים ונרטיביים שחוזרים ושבים בסרטיו של היצ'קוק כמו "האישה שיודעת יותר מדי", "האיש התלוי מידו של אדם אחר" או "הכוס המלאה בנוזל לבן". זה רק חלק קטן מהמוטיבים הויזואליים החוזרים ונשנים בסרטיו של היצ'קוק. ואין זה פלא שלמוטיבים הויזואליים האלה הם בעלי משמעות ועוצמה. היצ'קוק עצמו טען תמיד שהקולנוע חייב לספר את עצמו באמצעים ויזואליים. כיוון שהקולנוע הוא מדיום ויזואלי הוא חייב לספר את עצמו בוויזואליה בלבד.

 דוגמא קלאסית היא הפתיחה של "חלון אחורי". כותרות הסרט מופיעות על רקע חלון ששלושת התריסים הונציאניים שלו מתרוממים בזה אחר זה. סצנה זו תמיד משעשעת אותי מחדש. כיוון שבהמשך מסתבר לנו שהגיבור צמוד לכסא גלגלים  והוא בכלל ישן, מי אם כן מרים את התריסים. זו כנראה ידו של היצ'קוק עצמו. בכלל הרמת מסך זו עוד אחד המוטיבים החזותיים שהיצ'קוק שב עליהם מדי פעם בסרטיו. בפתיחת "החבל" וילונות מורמים. כמובן וילון המקלחת ב"פסיכו". כך  גם ב"ורטיגו". למשל באותה סצנה שבה הבלש עוקב אחר מושא המעקב שלו. ודלת נפתחת בהדרגה כמו מסך שמוסט ומתגלה בהדרגה שוק הפרחים הצבעוני.

ברגע שמסתימות הכתובות המצלמה יוצאת מהחלון לסיבוב קצר בחצר ובחלונות שממול, שבה לחדר ואל סקוטי- ג'יימס סטיוארט – הישן בכיסאו (גם המבט בסצנה זו הוא של הבמאי, של המצלמה, או שלנו הצופים, ולא המבט המציצני של הגבר, גיבור הסרט). המצלמה מתעכבת על הגבס שבו הוא נתון ממותניו ומטה. אנו מבחינים בשמו הרשום על הגבס. מד חום על הקיר. מצלמה מנותצת על גבי השולחן. על הקיר צילומי תאונה במהלך מרוץ מכוניות, וצילומים נוספים. נגטיב של צילום פני אישה. ולבסוף במגזין אופנה ועליו אותו הצילום בפוזיטיב. כלומר קיבלנו את כל האינפורמציה על גיבורו של הסרט. צלם עיתונות, שמו, אנו יודעים שהוא היה מעורב בתאונה כלשהי שבה שבר את רגלו. אנו רואים את בת הזוג שלו ומקבלים גם אינפורמציה ראשונית על השכנים שממול שיהיו בהמשך האובייקטים של ההצצות שלו.

 

 כבר בפתיחה של "ורטיגו" (התסריט של "ורטיגו" מבוסס על ספרם של הצרפתים פייר בוילו ותומה נרסז'ק "מבין המתים" שנכתב בעצם מראש שיתאים להיצ'קוק משום שהם ידעו שהיצ'קוק התעניין בזמנו ברומן אחר שלהם "דיאבוליק" שהפך לסרט בידי אנרי ז'ורז' קלוזו)אנו זוכים לכמה מאותם מוטיבים היצ'קוקיים עקשניים כפי שמגדיר אותם ז'יז'ק, ואני מתכוון לסצנת הכותרות הפותחת את הסרט ולסצנה הראשונה שבאה אחריה, שוב סצנה ללא דיאלוגים. סצנת הכותרות פותחת בקלוז-אפ קרוב מאד חלקי פני אישה (מאוחר יותר יסתבר שאלה פניה של קים נובק – גיבורת הסרט) המצלמה מתעכבת תחילה על איזור הסנטר עוברת לשפתיים לאקסטרים קלוז-אפ של העיניים (כל זאת לצלילי המוסיקה המהפנטת של ברנרד הרמן) ולבסוף מתמקדת בעין אחת מתוך העין יוצא כותרת שם הסרט "ורטיגו". המצלמה מתרכזת בגלגל העין, באישון ומתוכו צצות צורות אבסטרקטיות מעגליות –אליפטיות- אלמנטים של ספירלה,  כמעין מערבולת או לבירינת. בסופו של דבר אנו שבים אל העין שממנה מופיעה הכתובת "בוים בידי אלפרד היצ'קוק". הסרט עוסק במערבולת, מערבולת של רגשות, בסחרור, הורטיגו, תחושת הסחרחורת, חוסר שיווי המשקל, שממנו סובל גיבור הסרט. המוטיב הזה ישוב מספר פעמים בוריאציות שונות בסרט עצמו. תחילה בשיער האסוף של האישה, וגם בשיער האסוף בציור המוצג במוזיאון. כמו גם בעיגולים של גזע עץ הסקוויה הכרות (כריס מרקר מצטט את סצנת הגזע הכרות בסרטו "המזח"). כך גם בסצנה בתנועת המצלמה הסיבובית, כשהמצלמה מסובבת את שני גיבורי הסרט.

ז'אנט לי ב"פסיכו"

העין אף היא מוטיב חוזר בסרטיו של היצ'קוק. אפשר להיזכר עוד בסצנה בסרט "צעיר וחף מפשע" שבה המצלמה עושה טרקינג ארוך לאורך אולם ריקודים אל התזמורת ועל עיניו של המתופף הסובל מטיק עצבני. כמובן הקלוז-אפ על העין של מריון (ז'אנט לי) שנרצחה במקלחת ב"פסיכו" וגם הקלוז-אפ המזוויע על עיניו המנוקרות של החוואי השכן ב"הציפורים". כאן מעניין לציין את הקשר שבין היצ'קוק לסוריאליסטים ובמיוחד לסרטם של לואיס בוניואל וסלבדור דאלי "הכלב האנדלוזי". שני הדימויים הזכורים ביותר ב"הכלב האנדלוזי" הם היד עם התער שחותכת את גלגל העין; והשני הוא כמובן הקלוז-אפ על כף היד שיוצאים מתוכה נמלים. עיניים, כפות ידיים וגם תער הם מוטיבים חוזרים אצל היצ'קוק (בכלל מעניין להשוות בין האלמנטים הפטישיסטיים בסרטי בונויואל וסרטי היצ'קוק).

סצנת החלום בעיצובו של סלבדור דאלי ב"בכבלי השכחה"

בסרט "ספלבאונד" – "בכבלי השכחה" – יש קלוז-אפ של ידו של הגיבור האוחזת בתער. באותו סרט (מה שמחזק עוד יותר את הקשר ל"כלב האנדלוזי") היצ'קוק שיתף פעולה עם סלבדור דאלי שעיצב למענו את סצנת החלום בסרט. ובאותו חלום יש קטע של קיר מכוסה בעיניים ענקיות שנגזרות במספריים.

 העיסוק האובססיבי בכפות ידיים. מיד בסצנת הפתיחה של "ורטיגו":  יש לנו תחילה צילום שנראה באבסטרקט. המסך חצוי על ידי מוט. ועז קלוז-אפ של יד שנאחזת במוט ואז יד שנייה. אנו עדים לסצנת מרדף על גבי הגגות. סקוטי שמשתתף במרדף מועד ונאחז במרזב כשהוא תלוי בין שמים לארץ. השוטר מציע לו את ידו אבל נופל בעצמו אל התהום. סצנה זו כפי שז'יז'ק מציין מזכירה סצנות דומות בסרטים אחרים של היצ'קוק. ב"מחבל" הגיבור אוחז בשרוולו של הפושע התלוי מעל פסל החרות, השרוול נקרע והפושע צונח אל מותו. וכמובן שתי הסצנות הידועות בהר רשמור ב"מזימות בינלאומיות". תחילה קרי גרנט התלוי והפושע שעומד מעליו. ואחר כך קרי גרנט האוחז בידה של אווה מרי סיינט ואז באמצעות דיזולב עוברת לקרי גרנט המושך אותה אליו למיטה בקרון הרכבת. ב"ורטיגו" היצ'קוק עובר מג'יימס סטיוארט התלוי בפייד לסצנה הבאה שבה הוא יושב בדירת הסטודיו של ידידתו מידג' (ברברה בל גדס). היצ'קוק לא מראה לצופה את אופן ההצלה שלו. וכך במובן מסוים הוא מותיר אותו תלוי בין שמים לארץ במהלך הסרט כולו, עדות למצבו הנפשי המעורער למצב הטראומה המתמשך.

ז'יז'ק רואה במוטיבים החוזרים האלה התענגות ויזואלית בתוך המרקם של הטקסט. מוטיבים שמאפשרים לנו לערוך חיבורים בין סרטים שונים של היצ'קוק שנדמה שברמת תוכנם הרשמי אין להם שום דבר משותף. כלומר, מאחורי הסיפור הרשמי מסתתר סיפור נוסף מעניין לא פחות שקשור לפעמים החפץ או בפעולה מסוימת (העיסוק הפטישיסטי בבגדי נשים ב"ורטיגו").