Tag Archives: הקורבן

בין מציאות להזיה

  על "הקורבן" של אנדרי טרקובסקי

 עשרים וחמש שנים חלפו מאז נוצר "הקורבן" סרטו העלילתי הארוך השביעי והאחרון של אנדרי טרקובסקי, ועד היום הסרט נותר יצירה יפהפייה, חתומה ומסתורית, שמשמעויותיה חמקמקות, שדימוייה הליריים צמחו כנראה מתוך אסוציאציות פרטיות של היוצר, שדימויה המדהימים מהווים ביטוי לחרדות עמוקות של נפש מיוסרת.

בספרו "לפסל בזמן" טרקובסקי משייך את "הקורבן" לקטגוריה של קולנוע פיוטי ובכך מעמיד עצמו בין חבורת הבמאים שבהם הוא רואה דוגמא לפייטני קולנוע – רובר ברסון, לואיס בוניואל, אקירה קורוסאווה, קנז'י מיזוגושי, אלכסנדר דובז'נקו ואינגמר ברגמן. והכוונה לקולנוע שהנרטיב שלו הוא מעבר למציאות הריאליסטית הצילומית הישירה, קולנוע המסתיר בחובו מציאויות חלומיות אניגמטיות וספיריטואליות, קולנוע המעלה את הפיזי לדרגה מטפיזית. האם קמו ממשיכים לטרקובסקי (שבעבר היו מי שראו בו כבמאי הרוסי הגדול ביותר מאז סרגיי אייזנשטיין)?  דומה שלא ממש, אולי במידה מסוימת בלה טאר ההונגרי ועוד יותר אלכסנדר סוקורוב שהכיר את טרקובסקי, יוצרים הממלאים כיום את המשבצת של קולנוע ספיריטואלי.

 הסרט הוא הפקה שוודית, והוא מעין מחווה של טרקובסקי לאינגמר ברגמן. הכוונה המקורית הייתה לצלם את הסרט באי פארו, האי שבו התגורר ברגמן ושבו צילם אחדים מסרטיו הנודעים. אבל בשל בעיות ביורוקרטיות הסרט צולם בסופו של דבר באי גוטלנד, הגדול באיים של שוודיה. המחווה אינה מסתיימת כאן, את התפקיד הראשי מגלם ארלנד יוזפסון אחד השחקנים האהובים על ברגמן (יוזפסון השתתף גם בסרטו הקודם של טרקובסקי "נוסטלגיה", 1983) ותפקיד אחר בסרט הופקד בידי השחקן השוודי הוותיק אלן אדוול, שאף הוא הופיע בכמה מסרטיו של ברגמן, הסרט צולם בידי הצלם הגדול סוון ניקוויסט ששיתף פעולה עם ברגמן מאז ראשית שנות ה-50, בנו של ברגמן, דניאל ברגמן, שימש בסרט עוזר צלם וכן המעצבת התלבושות אינגר פרסון והמעצבת האמנותית אנה אספ עבדו עם ברגמן במספר סרטים. אך למרות שיש בסרט הדים לסרטים של ברגמן כמו "אור חורפי", "שעת הזאבים" ובעיקר "בושה" (סרט שטרקובסקי העריך במיוחד והוא מדבר עליו בספרו "לפסל בזמן"), הסרט נובע בעיקרו מיצירותיו הקודמות של טרקובסקי, והוא גדוש בדימויים אופייניים שחוזרים בכל סרטיו ובעיקר הדימויים של מים ואש. אגב, ההערצה של טרקובסקי לברגמן הייתה הדדית, גם ברגמן הביע את הערכתו הרבה לטרקובסקי.

אנדרי טרקובסקי והצלם סוון ניקוויסט במהלך צילומי "הקורבן"

 הרעיון לסרט נבט עוד כשטרקובסקי שהה בברה"מ זמן רב בטרם שיצא לאיטליה וביים שם את "נוסטלגיה" (1983), הסרט שקדם ל"הקרבן". בתסריט המקורי הסרט נקרא "המכשפה" והוא עסק באדם שנרפא ממחלה קשה לאחר שבילה לילה במיטתה של מכשפה. לאחר שטרקובסקי חתם על חוזה עם המכון השוודי לקולנוע הוא ערך שינויים בתסריט והתאים אותו לתרבות האחרת, שינה את שמו ל"הקורבן" ושילב בו את האלמנטים האפוקליפטיים של מלחמה כוללת. התפקיד הראשי שנכתב במקורו עבור השחקן אנטולי סולוניטסין שהופיע בשלושה מבין חמשת הסרטים הרוסיים של טרקובסקי, שוכתב עבור ארלנד יוזפסון שדמותו היא מעין המשך לדמות השוטה הקדוש – דומניקו שגילם ב"נוסטלגיה".  עלילת הסרט מתרחשת במהלך שתי יממות (כפי הנראה) בבית בודד והשטחים הקרובים אליו, קרוב לשפת מפרץ יפהפה בחוף הבלטי. הגיבורים הם בני משפחה ועוד מספר דמויות קרובות. אלכסנדר (יוזפסון) שחקן לשעבר ועיתונאי, מבקר ספרות ומרצה לאסתטיקה בהווה, רעייתו אדלייד אף היא שחקנית בעברה (סוזן פליטווד), בתם הבוגרת מרתה (פיליפה פרנזן), בנם הצעיר שאין יודעים את שמו והמכונה בידי כולם "איש קטן" (טומי קיילקוויסט), הדוור הקשיש אוטו (אדוול), הרופא ויקטור (סוון וולטר), ידיד המשפחה וכנראה גם מאהבה של אדלייד), ושתי משרתות, ג'וליה (ואלרי מיירז) ומריה (גודרון גיסלדוטיר). הסרט מתחיל בסצנה שבה אלכסנדר ובנו שותלים עץ על שפת המפרץ. הבן נטול דיבור בשל ניתוח בגרונו שביצע בו ויקטור. הדוור אוטו מגיע באופניו ומביא עמו מברק ברכה ליום הולדתו החמישים של אלכסנדר (המברק הוא מחבריו התיאטרליים או ממעריציו לשעבר). מתוך השיחות שמתנהלות בבית הכפרי לומדים שברי דברים על עברו התיאטרלי של אלכסנדר, שתפקידיו הגדולים היו "ריצ'רד השלישי" ו"האידיוט" של דוסטוייבסקי. עוד באותו לילה הטלוויזיה מבשרת על מלחמה שמתחוללת והקריין מפציר בצופים לשמור על קור רוח, בטרם ששידוריה נקטעים, החשמל מופסק וקוויי הטלפון מתנתקים. מטוסים מנמיכי טוס חולפים מעל הבית, הדיירים מתרוצצים מצד לצד ואדלייד נתקפת בהיסטריה.

אלכסנדר בחדר העבודה שלו יורד על ברכיו ונודר נדר לאלוהים. הוא מבטיח להקריב את רכושו ומשפחתו על מנת להחזיר את העולם לקדמותו. הוא מבטיח להינתק מכל קשריו האנושיים ומקנייניו הפיזיים. אוטו, האנטי-כריסט הניטשיאני, מבקר את אלכסנדר בחדר העבודה שלו ומפציר בו לגשת אל ביתה של המשרתת המסתורית ממוצא איסלנדי, מריה, ולשכב עמה. לדבריו היא מכשפה ובעצם הפעולה הזו הדברים ישובו לקדמותם. אלכסנדר עושה כדבריו של אוטו והאקט המיני מתבצע כשהשניים מרחפים מעל המיטה, סצנה המזכירה סצנות דומות בסרטים קודמים של טרקובסקי, כמו "המראה" ו"סולאריס". למחרת, בוקר אידילי, החשמל חזר, הלילה המסויט נשכח כלא היה. אלכסנדר שולח את האנשים לטיול בוקר ובהעדרם מצית את הבית. כשהבית עולה בלהבות בני המשפחה רצים אליו אבל הוא מסרב לדבר, אמבולנס מגיע למקום האירוע ונוטל עמו את אלכסנדר שמנסה לרגע להימלט. בעוד שהאמבולנס מתרחק, "איש קטן" משקה את העץ. יכולת הדיבור שבה אליו.

הסרט מלא בדימויים הלקוחים ממקורות שונים, פילוסופיים, נוצריים ומתורת הזן היפנית, דימויים הנתונים לאינטרפרטציות ולפרשנויות שונות. יש בסרט טשטוש מכוון של גבולות בין מציאות להזיה, בין עולם חיצוני לעולם פנימי. האם הלילה האפוקליפטי היה או לא היה, טרקובסקי לא התכוון לתת תשובה לשאלה זו.

אם ציורו של פיירו דלה פרנצ'סקה "המדונה ההרה" היה דימוי מרכזי בסרטו הקודם "נוסטלגיה", הדימוי המרכזי  ב"הקורבן" הוא ציורו של לאונרדו דה וינצ'י "הערצת המלכים" אותו רואים מיד בפתיחת הסרט ועליו הכותרות, כשרקע נשמע "המתיאוס פסיון" של יוהאן סבסטיאן באך. כך למעשה באמצעות השילוב של התמונה והמוזיקה טרקובסקי עורך חיבור בין לידתו של ישו ובין צליבתו מותו ותחייתו. הציור, אחד המוקדמים (1481) של דה וינצ'י, שלא הושלם מעולם, מתאר את הבתולה מריה וישו התינוק שזה עתה נולד בזרועותיה, כשלצידם כורעים בהערצה שלושת המלכים (או שלושת החכמים) הסוגדים ומעניקים את מתנותיהם לרך הנולד. התמונה והמוזיקה מאיירים את הנושאים שבהם מטפל הסרט, גאולה מצד אחד וקורבן מצד שני. שמחת הלידה מהולה בטרגיות של המוות. מאחורי המדונה והתינוק והמעריצים מצוירות חורבות וגם לוחם על סוס, רמז לדימויים האפוקליפטיים המאכלסים את החלק המרכזי של הסרט. במרכז התמונה של לאונרדו מצויר עץ. המצלמה עושה פן כלפי מעלה על העץ שבציור כפי שתעשה זאת על גבי העץ ששתלו אלכסנדר ובנו, כשהוא חוזר אליו בסצנת הסיום של הסרט. רפליקה לציורו של לאונרדו תלויה בתוך בית המשפחה ואלכסנדר נראה משתקף מדי פעם בתוך הזכוכית המכסה עליה. באופן זה טרקובסקי עורך שילוב בין החלל המודרני לחלל שבציור הרנסנסי.

טרקובסקי מעניק לנו אינטרפרטציה אישית כחמש מאות שנה אחרי לאונרדו על מצבה של התרבות המערבית שאיבדה את אלוהיה, איבדה את היכולת להתפלל כפי שטוען אלכסנדר. גם הציור וגם הנרטיב של הסרט עוסקים בסדר עולמי שהתערער, ובגאולה הצומחת מתוך המשבר. ויש לזכור שהסרט צולם בשנה שבה התחולל אסון צ'רנוביל והחרדות הקיומיות המציאותיות השפיעו על סצנות ההזיות האפוקליפסיות שצולמו בשחור לבן. בהזיותיו של אלכסנדר, נראה תחילה נוף שלאחר מלחמה, רחוב שטוף מים, גדוש בקרעי חפצים וזיכרונות עבר. ובהזיה שנייה נראות באותו רחוב מכוניות הרוסות ואנשים מתרוצצים לכל עבר בבהלה. בהזיה אחרת אלכסנדר נראה מהלך בתוך בוץ טובעני, עד שמטוס מעיר אותו משנתו. באחת הסצנות אלכסנדר מעלעל בספר איקונות נוצריות של ימי הביניים ומלמל לעצמו "כל זה הלך לאיבוד" כשהוא מתכוון לעולם הנוצרי. אבל דווקא אלכסנדר האתאיסט פונה בסופו של דבר בתפילה לאלוהים כשהוא נודר את נדרו. גם בציור של לאונרדו וגם במציאות, מגיעה הגאולה דרך האשה – מריה. בטרם מממש אלכסנדר את נדרו ומעלה באש את ביתו, מתבצעים במהלך הסרט אקטים של של קורבן ונתינת מתנות. מתנה על פי הגדרתו של אוטו הניטשיאני גם היא סוג של קורבן. מתנה שכזו היא מפת אירופה מהמאה ה-17, אותה מביא אוטו על גבי אופניו. המתנה השנייה היא דגם מוקטן של הבית שאותו הכין "איש קטן" בסיועו של אוטו. שתי פעולות שאף הן משתקפות בכלי הזהב שמעניקים המלכים לישו העולל.

אבל יותר מכל דבר אחר טרקובסקי הוא רב אמן של הוויזואליה הטהורה, אותה ויזואליה שכפי שטענו בעבר היא אולי קשה, סתומה, אינה נכנעת לפרשנויות ויחד עם זאת מדהימה ביופייה ויש בה את אותו מימד ספיריטואלי שבעטיו הגדירו את הקולנוע של טרקובסקי כקולנוע של חיפוש רוחני. יש סצנות נפלאות רבות בסרט כמו למשל כוסות היין הרועדות שמבשרות את התקרבות המטוסים, הבית שמתחיל לרעוד וצנצנת החלב שמתנפצת או ההעמדות התיאטרליות המשולשות, אותן קומפוזיציות שבהן מציב טרקובסקי את גיבוריו בתוך הבית. אך הסצנות הנפלאות ביותר ועוצרות הנשימה הן הלונג-שוטס הממושכים והאידיליים, שפותחים ומסיימים את הסרט. הבולט והמרשים מכולם הוא לונג שוט שנמשך עשר דקות, מתחיל בהצתת הבית ומלווה את אלכסנדר עד שהוא מובל לאמבולנס הלוקח אותו לאשפוז. שוט שבתולדות הקולנוע ניצב לצד הלונג-שוטס המפורסמים של אורסון וולס או מקס אופולס. (בסרט התיעודי "בוים בידי אנדריי טרקובסקי", 1988, העוקב אחר תהליך העשייה של "הקורבן", מתוארות התלאות שליוו את הסרטת השוט המפואר הזה. בניסיון הראשון, מצלמתו של סוון ניקוויסט נתקעה, ונאלצו להקים את התפאורה מחדש ולצלם את השוט שנית. בפעם השנייה לא נטלו סיכונים והשוט צולם בשתי מצלמות בעת ובעונה אחת).

בסופו של דבר, אפשר לראות ב"הקרבן" סרט – צוואה. זה סרטו האחרון של במאי ואין פלא שמנסים לראות בו את מורשתו של היוצר. כמו במקרה של מוצרט שכתב רקוויאם בהזמנה ובסופו של דבר היצירה הייתה סמל למותו של המלחין עצמו, כך בסיום צילומי "הקורבן" התגלתה מחלת הסרטן אצל טרקובסקי והוא נפטר ב-1987 והוא בן 54. בסיום "הקורבן", בנו של הגיבור, "איש קטן", שוכב תחת העץ המסמל המשכיות וצמיחה, קולו שב אליו והוא מדבר לראשונה ומילותיו חותמות את הסרט. "בראשית הייתה המילה – מדוע זה כך אבא?" הוא שואל בעוד המצלמה מתרוממת ונעה כלפי מעלה וקולטת את נוף המפרץ דרך ענפיו הערומים של העץ. טרקובסקי מסיים את סרטו בכתובת שמילותיה אופטימיות "הסרט מוקדש לבני אנדריושקה, בתקווה ובהבעת אמון".

 הקורבן (שוודיה/ צרפת 1986)  Offret / The Sacrifice

בימוי ותסריט: אנדרי טרקובסקי

צילום: סוון ניקוויסט

עריכה: אנדרי טרקובסקי, מיכאל לששלובסקי

עיצוב: אנה אספ

מוזיקה: "מתיאוס פסיון" י' ס' באך, מוזיקה עממית שוודית ויפנית

הפקה: אנה-לנה ויבום

משחק: ארלנד יוזפסון (אלכסנדר), סוזן פליטווד (אדלייד), ואלרי מיירז (יוליה), אלן אדוול (אוטו), גודרון גיסלדוטיר (מריה), סוון וולטר (ויקטור), פיליפה פרנזן (מרתה), טומי קיילקוויסט (איש קטן), פר קלמן וטומי נורדאל (אנשי האמבולנס)

צבע ושחור לבן/ 149 דקות

 פורסם בכתב העת "סינמטק" גיליון 173, נובמבר-דצמבר 2011