Tag Archives: כדור של אש

בראשית הייתה המילה – תחילת דרכו כתסריטאי של בילי ויילדר

 "שמונים אחוזים מסרט קולנוע הם כתיבה", אקסל מאדסן מצטט את בילי ויילדר בספרו אודות הבמאי, "עשרים האחוזים הנותרים הם ההוצאה אל הפועל, העמדת המצלמה בנקודה הנכונה והאפשרות לשבץ שחקנים טובים". ההתעקשות על חשיבותן של המילים הכתובות הייתה הסיבה העיקרית שבגללה בילי ויילדר החליט בשלב מסוים לביים את התסריטים שכתב בעצמו.  ויילדר שהגיע להוליווד ב-1934, שובץ ב-1938 כתסריטאי שותף יחד עם צ'רלס בראקט. בשנת 1941 הצמד שיתף פעולה בכתיבת התסריט לסרט של מיצ'ל לייסן "עצרו את השחר" (Hold Back the Dawn) שהתבסס על רומן מאת העיתונאית האמריקאית קטי פרינגס (קתרין הארטלי) שנכתב בהשראת ספורה שלה ושל בן זוגה קורט פרינגס, פליט גרמני לשעבר אלוף אגרוף במשקל קל. בני הזוג שנשאו בפריס היו חייבים לחכות מעבר לגבול בטיחואנה במקסיקו כדי שקורט יקבל ויזה לארה"ב. ויילדר עצמו עבר את החוויה הלא נעימה הזו בשנת 1934 לאחר שאישור השהייה הזמני שלו הסתיים והוא נאלץ לעבור למקסיקו לזמן קצר. בתסריטם של ויילדר ובראקט, הגיבור הוא פליט ממוצא רומני ג'ורג' איסקובסקו (שארל בואייה) שמבקש לעבור ממקסיקו לארה"ב. כמי שנודע כג'יגולו בעברו הוא מפתה מורה אמריקאית תמימה, אמי בראון (אוליביה דה האבילנד), ונושא אותה לאישה. התסריט שלטענת ויילדר מושפע מ"פאוסט" של גתה, עוסק בתהליך גאולתו של גבר בידי אישה. באחת הסצנות שנכתבו, איסקובסקו (בואייה) שוכב בבית המלון המרופט "אספרנצה" ומנהל שיחה עם מקק שזוחל על הקיר. בואייה היה אמור לחקות את פקיד ההגירה הדורש את המסמכים המתאימים מהחרק. בואייה הצרפתי שהחשיב את עצמו לכוכב מכובד לא היה מוכן בשום פנים ואופן להשפיל את עצמו ולשוחח עם מקק. בעצה אחת עם הבמאי לייסן הוחלט לוותר על הסצנה (כנקמה, טוען ויילדר, הוא ובראקט העניקו את הדיאלוגים הטובים יותר לדה האבילנד ובזכותם היא הייתה מועמדת לאוסקר לצד מועמדויות נוספות לסרט ולתסריט). האירוע דרבן את ויילדר לעבור לבימוי. לאחר תסריט נוסף לסרט "כדור של אש" (1941, Ball of Fire) שבהלך צילומיו ויילדר עקב מקרוב אחר עבודת הבמאי הוארד הוקס, הוא זכה להזדמנות הבימוי הראשונה שלו בהוליווד מידי המפיק ארתור הורנבלאו בסרט "המייג'ור והקטינה" (1942, The Major and the Minor). "כולם היו בטוחים שאני עומד לביים משהו גרמני אקספריוניסטי שיכשל בוודאות וויילדר המשוגע הזה ישוב בחזרה למכונת הכתיבה שלו ויפסיק להטריד את כולם" כך וויילדר מצוטט בביוגרפיה מאת שרלוט צ'נדלר. אבל ויילדר נזהר מאד והקומדיה המבריקה בכיכובם של ג'ינג'ר רוג'רס וריי מילאנד הייתה להצלחה. במאי נולד.

תחילת קריירת הכתיבה של ויילדר הייתה בווינה ב-1924, כשויילדר בן השמונה עשרה החל לעבוד ככתב בשבועון "די שטונדה" (השעה) (מוריס זולוטוב, הביוגרף של ויילדר, מתבל את ראשית עבודתו העיתונאית באפיזודה מפולפלת. ויילדר לטענתו זכה במשרה לאחר שהגיע למשרד ותפס על חם את העורך ומזכירתו. סצנה שכאילו נכתבה בידי ארתור שניצלר, מוסיף ואומר זולוטוב). השבועון שנודע כ"עיתון הבולבאר" של וינה היה עיתון של רכילות ושערוריות.  השבועון התמתחה בסיפורי תאוות בצע ומעשי פשע ובשחיתויות פוליטיות. במקום זה ויילדר למד על הטבע האנושי ההפכפך ורכש את הציניות שלו, בהמשך ויילדר החל מפרסם מאמרים על אירועי ספורט וגם החל מראיין סלבריטאים כמו המלחין ריכרד שטראוס או המחזאים פרנץ מולנאר וארתור שניצלר. באחד המקרים, כך על פי הביוגרפיות, ויילדר שנודע כעיתונאי זריז וחצוף, הגיע לביתו של זיגמונד פרויד, אך האחרון הורה לו מייד על דלת היציאה.

ב-1926 ויילדר פגש בוינה את תזמורת הג'אז של פול וייטמן האמריקאי, שהגיעה למסע הופעות. הוא יצא עם התזמורת לברלין וכאן החלה קריירת הקולנוע הברלינאית קצרת המועד של ויילדר.  הוא היה בן עשרים ולעומת האפרוריות של וינה ברלין נראתה לו כקלידוסקופ צבעוני. ברלין של שנות העשרים הייתה המרכז התרבותי הגדול של אירופה. הספרות, תיאטרון, ציור, מוסיקה, ארכיטקטורה ועיצוב היו בשיא פריחתם. כאן פעלו מקס ריינהרדט, ארווין פיסקטור, ג'ורג' גרוס, וולטר גרופיוס, תומס מאן, ברטולד ברכט, וזו רק רשימה מזערית המורה על העושר האמנותי של התקופה. תעשיית הקולנוע הגרמנית הייתה הגדולה באירופה. 360 אולפני קולנוע גדולים וקטנים פעלו בברלין של שנות העשרים ובראשם גדול האולפנים "אופא" (UFA). במאים כמו פריץ לאנג, פרידריך וילהלם מורנאו או גיאורג וילהלם פאבסט יצרו באותה עת כמה מסרטיהם הגדולים. ברלין האוונגארדית הפרועה והחדשנית משכה אליה צעירים מכל רחבי אירופה, הונגרים, אוסטרים, צ'כים, פולנים דנים ושבדים, שהגיעו להתבשם מהאווירה התוססת והדקדנטית. בברלין שבה יצאו לאור 120 עיתונים יומיים ו-45 כתבי עת שבועיים וחודשיים, ויילדר המשיך לעבוד כעיתונאי פרילנס, אבל החל לחשוב ברצינות על כתיבה לקולנוע. הדחף הראשוני היה בעקבות צפייה ב"אוניית הקרב פוטיומקין" (1925) של סרגיי אייזנשטיין, שויילדר ראה בו תמיד את אחד הסרטים הגדולים ביותר. בצד עבודתו העיתונאית ויילדר עבד גם כרקדן להשכיר בבית המלון "עדן", או בעצם ג'יגולו לנשים בודדות כפי שאחדים מגדירים את מהות עבודתו אז. יתכן והצטיינותו בתחום המחול בצעירותו שמשה השראה לכמה קטעי ריקוד נפלאים ובלתי נשכחים בסרטיו בעתיד: "נינוצ'קה", "שדרות סאנסט", "סברינה", "אהבה אחר הצהרים", "חמים וטעים" ו"אוונטי". עבודתו כרקדן-ג'יגולו שמשה אותו גם לחשיפת סקנדלים מאחורי הקלעים, שלאחר פרסומם לא העז יותר להראות את פניו ב"הוטל עדן".

בין השנים 1927 עד 1929 ויילדר שימש כסופר (תסריטאי) צללים בסרטים אילמים רבים ובהם סרטים של במאים כמו רוברט לייבמן ופרנץ שולץ (הוא קשור למאתיים סרטים על פי אומדנים של הביוגרפים), סרטים שבהם ליטש את יכולת הכתיבה הדרמטית שלו. את הקרדיט הרשמי הראשון שלו קיבל ב-1929 על תסריט ל"כתבו של השטן" שביים ארנסט למלי, סרט שעסק בעיתונאי שמוכר את נפשו לשטן.

ב"רומנישה קפה" מקום  מפגש ברלינאי פופולרי של אמנים  מתחומים שונים ובהם גם אנשי קולנוע, ויילדר פגש באנשים שעמם יצא להרפתקה הקולנועית החשובה והמשמעותית הראשונה בחייו. בבית הקפה הוא פגש בחבורת צעירים אוהבי קולנוע כמוהו, יהודים ממוצא אוסטרי וגרמני שכולם, מלבד אחד היגרו להוליווד לאחר עליית הנאצים לשלטון. היו אלה האחים רוברט וקורט סיודמאק, מוריץ זילר, אוג'ן שופטן, אדגר אולמר ופרד זינמן. התוצאה הייתה הסרט "אנשים ביום ראשון" (1929), סרט דל תקציב שצולם בימי ראשון ברחובותיה של ברלין ובפארק סמוך לעיר. הסרט צולם במצלמה שהוחזקה ביד ובהשתתפות שחקנים בלתי מקצועיים שפחות או יותר גילמו את עצמם. רוברט סיודמאק ביים את הסרט, ויילדר וקורט סיודמאק כתבו את התסריט, אוג'ן שופטן צילם, אדגר אולמר שימש עוזר במאי, זינמן היה עוזר צלם וזילר היה אחראי על ההפקה וההפצה (רוברט סיודמאק, זינמן ואולמר היו לבמאים בארה"ב, שופטן הפך לצלם מהולל וממציא "שיטת שופטן", קורט סיודמאק המשיך כתסריטאי. זילר היחיד שנותר בגרמניה מצא את מותו במחנה ריכוז). התוצאה הייתה יצירה מודרניסטית ששומרת על רעננותה עד עצם היום הזה, סרט מהפכני במושגים של התקופה שבה נוצר, שמידה רבה הקדים את זמנו, שיוצריו עשו דברים שהקולנוע אימץ רק לאחר שנים הסרטים הניאו-ריאליסטים האיטלקיים (מלבד הצילום בלוקיישנים אותנטיים הסרט השתמש בין היתר גם בטכניקות של "פריז-פריים", בסצנה שבה צלם מצלם את הגיבורים). הסרט עוסק ביממה בחייהם של שני גברים נהג מונית וניצב בסרטים ושתי נשים צעירות זבנית ודוגמנית שיוצאים יחד לבילוי של יום ראשון על שפת אגם.  מדובר גם באחד הסרטים היפים שנעשו אודות ברלין (לצד סרטים כמו "ברלין סימפוניה של עיר" או "מלאכים בשמי ברלין"). סרט זכה לשבחים מהסוציולוג  וההיסטוריון של הקולנוע הגרמני זיגפריד קרקאוור שבספרו "מקליגרי עד היטלר" טוען שמדובר באחד הסרטים הראשונים שמפנה את תשומת הלב למצבו של האדם הקטן, אותם אזרחים בני המעמד הבינוני שהנאצים וגם הסוציאל דמוקרטים חיזרו אחריהם. קשה לאתר את השפעתו של הסרט על יצירותיו העתידיות של ויילדר (יש ומוצאים בסרט זה רמזים קטנים לציניות המוכרת של ויילדר) ושל שותפיו לסרט מאחר ואף אחד מהם לא שב ממש לסגנונו החופשי והמשוחרר של הסרט שנותר בגדר פנינה יוצאת דופן במכלול יצירתם ובתולדות הקולנוע הגרמני בכלל.

משהו מהתחושה התיעודית של ברלין מוצאים גם ב"אמיל והבלשים" (1931) הידוע מבין שלושה עשר הסרטים הגרמנים שבכתוביותיהם מתנוסס שמו של ויילדר כתסריטאי. זו הגרסה המוקדמת והמוצלחת ביותר מבין העיבודים לספר הילדים הנודע של אריך קסטנר. הבמאי גרהרד למפרכט שזהו הידוע מבין סרטיו (למפרכט שהמשיך לביים סרטים גם בתקופה הנאצית והוא מוכר גם כהיסטוריון חשוב של הקולנוע הגרמני) השכיל לנצל ביעילות לוקיישנים מפורסמים בברלין כמו ה"זו פאלאס" (המצולם גם ב"אנשים ביום ראשון"). ויילדר לא פגש בדרך כלל את הבמאים של "אופא" שעבורם כתב את התסריטים. המצב היה שונה כשכתב יחד עם קורט סיודמאק תסריט לסרטו של אחיו, רוברט "האדם שמחפש אחר רוצחו" (1930, עלילת הסרט מזכירה את "שכרתי רוצח שכיר" של אקי קאוריסמקי). סרט גרמני אחר שנוהגים לציין הוא "חלום בלונדיני" (1932, במאי: פול מרטין) סרט מוסיקלי על שני מנקי חלונות (וילי פריש, וילי פורסט) המתאהבים ברקדנית (ליליאן הארוויי). ויילדר כתב את התסריט בשיתוף עם וולטר רייש שעמו ישתף פעולה בעתיד בכתיבת התסריט ל"נינוצ'קה" (1939).

לאחר עליית הנאצים לשלטון ולמחרת שריפת בניין הרייכסטאג בפברואר 1933, ויילדר החליט לעזוב את ברלין והוא הגיע עם אהובתו הלה הארטוויג לפריס. במהלך שהותו הקצרה בצרפת הוא היה מעורב בבימוי הסרט "הזרע הרע" (Mauvaise graine, 1933). מדובר בסרט של מהגרים. בבימוי הסרט ויילדר שיתף פעולה עם אלכסנדר אסוויי ההונגרי, ואת פס הקול המוסיקלי חיבר גולה גרמני אחר, פרנץ וקסמן, שיעשה קריירה מפוארת בהוליווד. לאחר בימוי הסרט דל התקציב, שעסק בכנופיית גנבי מכוניות, ויילדר החליט שלא יביים עוד לעולם, הוא העדיף את מלאכת הכתיבה. הוא כתב מספר תסריטים בצרפת אבל לא יכול היה להשתמש בשמו מאחר ולא היה לו רישיון עבודה.  הוא כתב תסריט לסרט מוסיקלי הוליוודי ושיגר אותו לחברו ג'ו מיי מי שבעבר נחשב לססיל בי. דה מיל של הקולנוע הגרמני והצליח להשתלב בחברת קולומביה. מיי הזמין אותו להוליווד והתוצאה של שיתוף הפעולה בין השניים היא "מוסיקה באוויר" (1934) סרט מוסיקלי שמיי ביים (והופק בידי מהגר ידוע נוסף, אריך פומר, מי שהיה מנהל ההפקות בחברת "אופא") בכיכובה של גלוריה סוונסון, מי שתככב בעתיד ביצירת המופת הגדולה של ויילדר "שדרות סאנסט" (1950).

ראשית דרכו של ויילדר בהוליווד מזכירה את התסריטאי החסר כל ג'ו גיליס ב"שדרות סאנסט" (הוא חלק בין היתר דירה עם השחקן היהודי-הונגרי-גרמני פיטר לורה, אף הוא גולה טרי בעיר הסרטים) אבל עד מהרה ויילדר התחיל להתבסס וללמוד במרץ את השפה. ויילדר התרגל לשיטת האולפנים והיה לאחד מבין 104 התסריטאים שהועסקו בידי חברת פרמונט. כאן הוא חי בקרבתם של כוכבים כמו מרלן דיטריך וגרי קופר ובמאים כמו ג'וזף פון שטרנברג ובמיוחד מי שהיה הנערץ עליו מבין כולם ארנסט לוביטש. ב-1936 ויילדר זכה לראשונה לעבוד לצידו של לוביטש. הוא שובץ כתסריטאי לצידו של צ'רלס בראקט והסרט היה "אשתו השמינית של כחול הזקן" (1938). מבין תסריטאי פרמונט לא היו שניים יותר שונים זה מזה. בראקט שהיה מבוגר מויילדר בארבע עשרה שנים היה טיפוס של אריסטוקרט אמריקאי כפרי. נצר למשפחה ניו יורקית עשירה, בנו של סנטור, בוגר משפטים באוניברסיטת הארווארד. בעבר הוא פרסם מספר רומנים וספורים והיה מבקר הדרמה הראשון של ה"ניו יורקר". בראקט הוואספי היה רפובליקני ימני, שדעותיו נגדו את אלה של ויילדר שנטה אל השמאל הליברלי. אבל דווקא השוני בין השניים הפרה את שיתוף הפעולה והניב כמה מהתסריטים הגדולים ביותר בתולדות הוליווד. הסשנים של עבודתם המשותפת שמשו כנראה ההשראה לשיתוף הפעולה בין ג'ו גיליס ובטי שייפר (ויליאם הולדן וננסי אולסון) בסרט "שדרות סאנסט".

סצנת הפתיחה של "אשתו השמינית של כחול הזקן" היא דוגמא קלאסית לסצנות המפגש בסרטי ויילדר מה שנהוג לכנות "meet-cute". מייקל ברנדון (גרי קופר) המיליונר האמריקאי נכנס לחנות כלבו ומבקש לרכוש את חלקה העליון של פיז'מה. לאחר ויכוח שמגיע לדרגים העליונים (ונחשף הסוד הנורא שגם בעל החנות נוהג לישון בחלק העליון של הפיז'מה), נכנסת לחנות ניקול דה לוואסל (קלודט קולבר) ומבקשת לרכוש את חלקה התחתון של הפיז'מה עבור אביה וכך מצליחים ליישב את ההדורים. השימוש בחפץ מסוים לקידומה של עלילה או לשם הערה על פסיכולוגיה על אופייה של דמות מסוימת, כמו הפיז'מה או האמבט מתקופת לואי ה-14 בסרט זה (והרי מדובר בעיבוד לפארסה צרפתית מאת אלפרד סאבואר) יהפוך לטריק מקובל בסרטיו של ויילדר. בין הדוגמאות הבולטות הוא הכובע המגוחך בחלון הראווה ב"נינוצ'קה" והמראה השבורה בסרט "הדירה" (זהו בעצם "המגע של לוביטש" שויילדר כה הושפע ממנו, ולדוגמא קופסת הסיגריות המנגנת ב"חנות מעבר לפינה", סרט שתסריטו נכתב בידי סמסון רפלסון). מספר עובדות מאחדות בין הקומדיות שוויילדר ובראקט השתתפו בכתיבתן בטרם ויילדר פנה בעצמו לבימוי. הדבר הראשון הן דמויות של נשים חזקות, נועזות שיודעות ומשיגות את אשר הן מבקשות. קלודט קולבר כבתו של האציל הצרפתי שירד מנכסיו ב"אשתו השמינית של כחול הזקן" (1938) , גרטה גארבו כקומיסרית הסובייטית הנוקשה ב"נינוצ'קה" (1939) וכך הדמויות הנשיות בשניים מבין שלושת הסרטים שביים מיצ'ל לייסן (ויילדר שגילה הערצה ללוביטש, תעב את לייסן. הבמאי ההומוסקסואל המוחצן ששימש קודם כמעצב, נהג להתעכב לדעת ויילדר על התלבושות והתפאורה ולא הקדיש מחשבה לדיאלוגים. לייסן מצידו לא סבל את ויילדר. אבל למרות דעתו של ויילדר, חייבים לציין שלייסן היה אחראי לכמה מהיצירות ההוליוודיות הקומיות הטובות ביותר בשנות השלושים והארבעים). קלודט קולבר מגלמת בסרטו של לייסן את איב פיבודי נערת המקהלה רודפת הבצע ב"חצות"(1939) וקלודט קולברט שוב בפעם השלישית ב"קומי לך רעייתי" בסרטו של לייסן (Arise My Love ,1940) כעיתונאית אוגוסטה נאש (טוענים שההשראה לדמותה הייתה מרתה גלהורן, רעייתו השלישית של ארנסט המינגוויי שכיסתה את מלחמת האזרחים בספרד עבור "טיים-לייף") המחלצת מבית הכלא הפאשיסטי בספרד אמריקאי שלחם בשורות הרפובליקנים (ריי מילאנד). אישה חזקה נוספת מגולמת בידי ברברה סטנוויק ב"כדור של אש" (1941) שביים הווארד הוקס, החשפנית "שוגרפוס" שכובשת את ליבו של הפרופסור ללשון, ברטרם פוטס הנאיבי בגילומו של גרי קופר. הדבר המשותף השני למרבית תסריטיו של בילי ויילדר, שהיה כל חייו המהגר בהוליווד, הוא העיסוק במהגרים: קופר המיליונר האמריקאי בצרפת ב"אשתו השמינית של כחול הזקן", גרטה גארבו כרוסיה בצרפת ב"נינוצ'קה", קולברט ודון אמיצ'י כנהג המונית ההונגרי טיבור צ'רני בפריס "בחצות", קולברט ומילנד כאמריקאים במנוסה בספרד ובצרפת ב"קומי לך רעייתי" ושארל בואייה כפליט הרומני איסקובסקו המצפה לוויזה במקסיקו ב"עצרו את השחר" (1941). ב"כדור של אש" למרות שלא מדובר בדמויות מהגרים, שבעת הפרופסורים שלצידו של קופר כולם דמויות אירופאיות וחלקם מגולמים בידי שחקנים אירופאים כמו אוסקר הומולקה, ס.ז. סאקאל ולאוניד קינסקי. מלבד סרט זה שהיה בו ביטוי לאהבתו המתגבשת של ויילדר לסלנג האמריקאי, כל יתר הסרטים שהוזכרו דנים בשקיעתה של אירופה ובמיוחד שקיעת האצולה האירופית על רקע האירועים הפוליטיים באירופה והמלחמה העולמית המתקרבת, עובדה שמקשרת בין סרטים אלה לסרטיו של ז'אן רנואר "האשליה הגדולה" (1937) ו"חוקי המשחק" (1939).    

שיתוף הפעולה בין ויילדר לצ'רלס בראקט מסתיים ב-1950, כנראה בגלל חילוקי דעות שהתגלו בין השנים במהלך העבודה על "שדרות סאנסט". ויילדר שהעדיף תמיד לעבוד בשיתוף עם אחרים על תסריטיו הוא שיתף פעולה בין היתר עם סמיואל טיילור, ארנסט להמן, ונדל מייס והחל מ-1957 עבד לרוב עם אי.איי. אל ("איזי") דיאמונד שליווה אותו עד לסרטיו האחרונים "פדורה" (1978) ו"חברים, חברים, אבל…"(1981).