Tag Archives: לאנסלוט מהאגם

צליל השריון הכסוף ביער

 

על סרטו של רובר ברסון "לאנסלוט מהאגם" (1974)

 "לאנסלוט מהאגם" הוא פרויקט שברסון תכנן להסריטו זה שנים ארוכות, עוד לפני "הנידון למוות ברח". עיכובים שונים שנבעו בין השאר מבעיות מימון שינו את הגישה לנושא, ואחד השינויים, כמובן, הייתה גישתו של ברסון לשימוש בצבע. זהו סרטו הצבעוני היפה ביותר של ברסון, ויופיו הויזואלי המהמם של הסרט נובע גם משיתוף הפעולה שלו עם הצלם האיטלקי הדגול פסקולינו דה סאנטיס (1996-1927) שעבד עם במאים איטלקים כמו לוקינו ויסקונטי, פרנצ'סקו רוזי, אטורה סקולה ופרנקו זפירלי. דה סאנטיס צילם גם את שני סרטיו הבאים והאחרונים של ברסון " השטן ככל הנראה" ו"הכסף". המיתוס של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול ידע עיבודים קולנועיים מגוונוים רבים: "אבירי השולחן העגול" (ריצ'רד ת'ורפ 1953), "קמלוט" (ג'ושועה לוגן 1967), "פרסבל לה גלואה" ("פרסבל הוולשי", אריק רוהמר 1978),  "אקסקליבר" (ג'ון בורמן 1981) או "פרסיפל" (האנס יורגן זיברברג 1982), אם להזכיר רק כמה מהבולטים והידועים שבעיבודים הקולנועיים לאגדות האבירים.  יש לשער שברסון הכיר את הכתבים הקלאסיים של שרטיין דה טרואה או תומס מלורי אבל כמו במקרה של ז'אן ד'ארק, ברסון ביקש להיות נאמן לרוח של המיתוס ולא השתדל לדייק מבחינה היסטורית ונמנע מכל התייחסות לאלמנטים האגדיים של עלילות האבירים, הוא הפך את המנטליות, את האובססיות, את התשוקות ואת החרדות של הגיבורים להרבה יותר עכשוויות. לא נעשה בסרט מאמץ לדייק מבחינה היסטורית בתלבושות או אביזרים. הסרט בונה אווירה המבוססת על גברים בשריון מלא וכבד שרוכבים על סוסים אצילים לצלילי מוסיקה של תופים וחמת חלילים. ברסון שכדרכו נמנע מצילומי אולפן מיקם את הצילומים ביער נוארמוטייה במערב צרפת.

סרטו של רובר ברסון "לאנסלוט מהאגם"

בפרולוג של הסרט נראים גברים עטויי שריון כסוף מרגל ועד ראש (המזכירים רובוטים עתידניים) בסדרה של עימותים אלימים שבהם מותזים ראשים ונקטעים אברים ודם קולח בנחלי ארגמן על אדמת היער האפל. האביר לאנסלוט (לוק סימון) שאיבד את דרכו שב אל מחנה המלך ארתור והמלכה גוויניבר (הקרויה בסרט ז'נבייב, היא מגולמת בידי לורה דיוק קונדומינס). כשהוא מרים את המכסה מעל פניו הוא מזוהה בידי גוויין (הומברט באלסאן) אחיינו של המלך ומעריצו של האביר. לאנסלוט שב מהחיפושים אחר הגביע הקדוש בידיים ריקות. המלך ארתור מיידע את המלכה שהאביר שלה שב ממסעותיו. הסרט מתרכז בקנאות וביריבויות שבין אבירי המלך ובייחוד העימות שבין לאנסלוט למורדרד. ברסון עוסק בקץ עידן האבירות, בכישלונות, בייאוש, באהבה בלתי ממושת, ובעייפות הגוף והנפש שממוטטת את הגיבורים עטורי השריון, ומביאה לטרגדיה של אובדנם. דומה שברסון מוקסם מדימוי גוף האדם העוטה על עצמו שריון האמור להגן עליו ובעצם מפריד בינו לבין קיום גופני. הסרט מתענג על הטקסיות שבלבישת השריון, הטיפוס על גב הסוסים וסגירת המכסה על פני היוצאים למשימה המעלימה את האינדיבידואליות והאנושיות. שקשוק השריונות הכבדים ששולט בפס קול הסרט מלווה את תהליך שקיעת אבירו של המלך ארתור ובאופן אירוני השריון הכבד הוא גם הגורם לנפילתם. כאן חייבים לציין את השימוש המופתי שעורך הסרט בין צליל לתמונה המדגים את רעיונותיו של ברסון על ההרכב של צליל ותמונה "כאשר צליל מסוים יכול להחליף דימוי, יש לוותר על הדימוי או לנטרלו…אסור שהדימוי יבוא לעזרת הצליל ולא שהצליל יבורא לעזרת הדימוי" (ברסון ב"הערות על הסינמטוגרף"). בסיומו של הסרט האבירים של ארתור נקטלים בידי קשתים אלמונים המסתתרים בין ענפי עצי היער המסמלים את הקדמה המזרזת את קץ האבירות. בזה אחר זה לוחמיו הנאמנים של ארתור נופלים מסוסיהם. ברסון שב וחוזר על צילומי סוסים ללא רוכבם הדוהרים ביער הקודר ועל צילומי סוס ורוכבו שחצים נעוצים בגופם. תמונת הסיום היא של האבירים האנונימיים הפצועים באורח אנוש שנוחתים אל תוך ערימת גרוטאות נלעגת של שריונות כסופים.

דני ורט

מתוך הספר: "רובר ברסון" ב"סדרה הקולנועית" בעריכת נסים דיין ודני ורט