Tag Archives: פדרו אלמדובר

אורות בין הערביים – ניכור ומלנכוליה בכרך

 

"אורות בין הערביים" (Lights in the Dusk,2006) סרט טרגי-קומי חותם את מה שנוהגים לכנות טרילוגיית הלוזרים או טרילוגיית הלסינקי של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי (שני החלקים הראשונים היו "עננים נודדים" ו"איש ללא עבר"). המונח, לוזריות, אכן תואם רבים מסרטיו של אחד היוצרים הבולטים של קולנוע האישי כיום באירופה.

 נראה שאין זה מקרה שברקע סצנות הפתיחה נשמע השיר "לחזור" בביצועו של הזמר הארגנטיני קרלוס גארדל, שיר שלא רק נותן ביטוי לאהבתם של הגורפת של הפינים למוסיקת הטנגו, אלא יוצר גם קשר סמוי בין קאוריסמקי ליוצר אירופי גדול אחר, פדרו אלמודובר, שסרטו "לחזור" נחשף במקביל בפסטיבל קאן של 2006. למרות הניגודים התהומיים ביניהם, השני היוצרים שואבים במידה רבה את השראתם הקולנועית ממקורות זהים.

 כמו בכל סרטיו של קאוריסמקי הגיבור המרכזי הוא נציג מעמד העובדים. קויסטינן (יאן היטיאנן) הוא שומר לילה בקניון גדול ברובע מודרני של הלסינקי, טיפוס בודד ומנודה על ידי יתר העובדים בחברה שבה הוא מועסק, החולם להקים חברת שמירה פרטית משלו. ראש כנופיית פשע שולח את נערתו הבלונדינית היפהפייה לפתות את השומר ולהשיג דרכו את קוד הכניסה לחנות תכשיטים. הוא מניח ובצדק שמדובר ב"אידיוט סנטימנטלי", שבמידה וייתפס הוא לא יסגיר את האישה. יעברו עוד מספר מהפכים טרגיים עד ששומר הלילה יכיר בעובדה שמי שאוהבת אותו באמת היא המוכרת מדוכן הנקניקיות, שהוא העדיף כל אותה עת להתעלם מקיומה.

 יש הנוהגים לציין את האופי הפוסטמודרני של סרטי קאוריסמקי, אבל למרות בנייני הבטון והזכוכית הגובלים בנמל שבצילם מתרחשת העלילה והציון הברור שהאירועים מתרחשים כיום, העיצוב הוא רטרו שנות הששים, עובדה שבולטת בפרטי הריהוט בבארים ובמסעדות, בלבוש, במכוניות הנושנות ובכך שכולם מעשנים, משהו שאינו מתקבל על הדעת היום בקולנוע הוליוודי עכשווי. הפשע מתבצע באמצעים מיושנים (סצנת השוד היא מחווה ברור ל"מעגל האדום" של ז'אן-פייר מלוויל) ולמרות שמדובר במולדת הנוקיה לא נראה בסרט אף לא טלפון סלולרי אחד. אווירת הנוסטלגיה תואמת את מלודרמת הפשע שעוצבה על פי כללי המינימליזם והלקוניות שהיו לחותמו האישי המובהק של קאוריסמקי.

 הניכור והניתוק בולט במשחקם הקפוא של השחקנים חסרי ההבעה המזכירים את פניו החתומות תמידית של הקומיקאי באסטר קיטון גם נוכח סערות נפש עזות ביותר. זוהי מלודרמה שניטלה ממנה המלודרמטיות, כפי שגם ההומור הוא נטול עוקץ והאלימות מתרחשת מחוץ לטווח הראייה. קאוריסמקי יותר מכל אחד אחר מיטיב לתאר את תחושת הבדידות, הניכור והחרדה בכרך המודרני. האומללות, המלנכוליה הסתווית של הלסינקי כעיר של יגון קיומי, תואמת את האנונימיות של כל כרך גדול עכשווי.