Tag Archives: צייד הצבאים

המחפשים – קלאסיקה במבט חוזר

זיכרון ילדות

מאז שנות ילדותי המוקדמות, אני משער שהייתי אז כבן שבע או שמונה, נשאתי עמי זיכרון, סצנה קולנועית שנחרתה עמוק בתודעתי: ילדה בבית קברות, נשענת על מצבה, בובת סמרטוטים בידה, כשלפתע נופל עליה צל מאיים. אינדיאני צבוע בצבעי קרב שניצב מולה ומביט אליה מטה את ראשו לאחור ומגיש לשפתיו קרן איל. לימים כשהתחלתי לעיין בספרות קולנועית וקראתי בין ביתר את ספר הראיונות שערך פיטר בוגדנוביץ' עם הבמאי ג'ון פורד, וגם בין היתר את מאמריו של אנדרו סאריס שהתפרסמו בכתב העת "פילם קומנט", גיליתי שאותה סצנה גותית מאיימת ומעוררת חרדה נלקחה מסרטו של פורד "המחפשים" או "השבויה בניכר" כפי שהסרט נקרא כשהוצג לראשונה בארץ (1956). הילדה הייתה לנה ווד הקטנה (שאת דמותה הבוגרת מגלמת אחותה המפורסמת נטאלי ווד) ואת הצ'יף האינדיאני מטיל האימה גילם הנרי ברנדון. את הסרט עצמו ראיתי שנית רק איפשהו במחצית השנייה של שנות השבעים כמדומני, אז נרכש עותק ב-16 מ"מ של הסרט בידי "מחלקת הקולנוע" של ההסתדרות, ואני זוכר היטב את החוויה המסעירה שבצפייה חוזרת בסרט וגילויו מחדש לאחר שנים כה רבות וקריאה באין ספור מאמרים וספרים שמיקמו אותו בצדק בין יצירות המופת הגדולות של הקולנוע בכל הזמנים.

יצירה משפיעה

לפחות עשור חלף מאז שיצא סרטו של פורד אל האקרנים ב-1956 ועד שהגיע למעמדו הקנוני. הסרט זכה להצלחה יחסית בקופות בקרב קהל שבא לראות מערבון בכיכובו של ג'ון וויין, אך הביקורות בארה"ב לא התלהבו במיוחד וראו בו עוד מערבון אופייני של ג'ון פורד. בבריטניה הבמאי הידוע לעתיד, לינדזי אנדרסון, שהעריץ את פורד פרסם מאמר בכתב העת "סייט אנד סאונד" שבו הביע את אכזבתו מהסרט שסבל לדעתו מחוסר מחויבות פנימית וליקויים במבנה הנרטיבי ובעיצוב הדמויות בידי השחקנים, אם כי ציין שיש בו סצנות המזכירות את עברו המפואר של הבמאי. הסרט גם לא זכה בפרסים. ג'ון פורד זכה בארבעה פרסי אוסקר כבמאי לפני בימוי סרט זה, עבור "המלשין", "ענבי זעם", "מה יפית עמק נווי" ו"האדם השקט". אבל מערבונים לעיתים רחוקות היו מעומדים לפרסי האקדמיה מאחר ולא נחשבו ל"חשובים" או "מכובדים". ועל כן הפרדוכס הגדול שפורד שבע הפרסים, שנהג להציג את עצמו בפני מראייניו, "שמי ג'ון פורד ואני יוצר מערבונים", מעולם לא זכה בפרס על סרטיו הגדולים ביותר. בהדרגה הסרט צבר חוג הולך ומתרחב של אוהדים קודם בקרב הביקורת הצרפתית, בינואר 1964 ז'אן-לוק גודאר בחר ב"מחפשים" כאחד מעשרת הסרטים האמריקאים הטובים ביותר בעידן הסרט המדבר. הסרט צבר מעריצים בקרב הדור החדש של הבמאים האמריקאים שלגביהם הוא הפך לתמרור וליצירה מרכזית מעצבת שאלמנטים מתוכה ובמיוחד המוטיב של החיפוש האובססיבי הוטמעו ביצירותיהם. קבוצה גדולה של סרטים שנוצרו די בסמיכות- "נהג מונית" (1976) של מרטין סקורסזי, "מפגשים מהסוג השלישי" (1977) של סטיבן שפילברג, "מלחמת הכוכבים" (1977) של ג'ורג' לוקאס, "כרך למבוגרים בלבד" (1978) של פול שרדר, "צייד הצבאים" (1978) של מייקל צ'ימינו או "פריס טקסס" (1984) של וים ונדרס- כולם סרטים שמתכתבים בצורה כזו או אחרת עם "המחפשים" של פורד.  במקביל חוקרים ותיאורטיקנים כמו הקבוצה הבריטית שהתקבצה במגזין "סקרין" הבליטו את מרכזיותו של הסרט בחשיבה הביקורתית ופרסמו ניתוחים מעמיקים שעסקו בסרט מאספקטים מגוונים – אוטריסטיים, ז'אנריסטיים, טכנולוגיים ועוד.

"המחפשים" הוא לא רק יצירת מופת קולנועית אלא גם יצירת מופת אמריקאית הניצבת בשורה אחת עם ההישגים הגדולים של הספרות והתיאטרון האמריקניים. מדובר בסרט מסע של חיפוש אובססיבי הממשיך את הקו שהתוו הסאגות המיתיות החל מיאסון וארגונאוטים שיצאו לחפש את גיזת הזהב וכלה בקפטן אחאב במרדף אחר הלוויתן הלבן ביצירתו של הרמן מלוויל. הסרט שואב את השראתו ממיתוסים תנכיים, המיתולוגיה היוונית והטרגדיות השייקספיריות הגדולות.

העלילה

טקסס 1868, בקתה מבודדת בלב המדבר. איתן אדוארדס (ג'ון וויין) שב לבית אחיו ארון (וולטר קוי) שלוש שנים לאחר תום מלחמת האזרחים, שבה לחם בצבא הקונפדרציה שנחל מפלה. לא ברור בדיוק מה עשה  באותן שלוש שנים,  אך הוא נותר עדיין נאמן לשבועתו לצבא הדרום כפי שמעידים גלימתו האפורה והחרב שהוא נושא עמו. בבית הוא נפגש עם מרתה רעיית אחיו (דורותי ג'ורדן) שהוא היה מאוהב בה בעבר ועם שלושת ילדיהם, לוסי (פיפה סקוט), בן ודבי (לנה ווד) וכן הבן המאומץ של המשפחה מרטין פולי (ג'פרי האנטר). איתן מצטרף לקבוצת מרדף אחר גנבי בקר ברשותו של איש החוק והכומר לעת מצוא סמיואל ג'ונסטון קלייטון (וורד בונד). באותה עת אינדיאנים קומנצ'ים תוקפים את בית החווה ואיתן מוצא בין ההריסות העשנות את גופות אחיו, מרתה ובן וזמן קצר אחר מסתבר שגם לוסי נאנסה ונרצחה. איתן נשבע למצוא את דבי שנותרה בידי הקומנצ'ים ויוצא למסע חיפושים המשתרע על פני חמש שנים כאליו מצטרף מרטין (מרטי). כשהם מוצאים את דבי (נטלי ווד) מסתבר שהיא אחת מנשותיו של הצ'יף סקאר (הנרי ברנדון) האחראי לטבח בני משפחתה. איתן מבקש להרוג אותה אך מרטי מונע זאת ממנו. כשהם שבים מסתבר שבת השכנים לורי ג'ורגנסן (ורה מיילס) חברת הילדות של מרטי עומדת להינשא לאחר, אבל מרטי משבש את טקס הכלולות. כשמסתבר שבני שבטו של סקאר חונים בקרבת מקום מתארגנת קבוצת מתיישבים בשיתוף עם חיל הפרשים. מרטי הורג את סקאר. איתן מחליט שלא להרוג את דבי, הוא מרים אותה בזרועותיו ומשיב אותה הביתה, אל בית החווה של משפחת ג'ורגנסן.

"המחפשים" עובד על פי ספרו של אלן לה-מיי שהתבסס על אירוע אמיתי. את התסריט כתב פרנק נאגנט, מי שהיה מבקר קולנוע בניו יורק טיימס וחתנו של ג'ון פורד, שכתב עשרה תסריטים לכמה מהבולטים בסרטי פורד כולל "פורט אפאצ'י" (1948), "היא ענדה סרט צהוב" (1949) ו"האדם השקט" (1952). הצילומים נערכו במהלך 1955 במשך חמישים יום באתרים שהתפרשו מגאניסון שבקולורדו ועד אדמונטון שבאלברטה, קנדה. אבל עיקר הצילומים התנהלו במוניומנט וליי ביוטה, אתר הידוע במבנה הייחודי של סלעיו, שהפך שם נרדף למערבוניו של פורד מאז מערבונו המדבר הראשון "כרכרת הדואר" (1939). את הניצבים האינדיאנים גילמו בני שבט הנאבאחו שהתגוררו בשמורה באזור שהכירו טובה לבמאי ששיתף עמם פעולה במהלך שנים ארוכות וסייע בכך לפרנסתם.

איתן אדוארדס/ ג'ון וויין

על רקע הכותרות של הסרט מושמע שיר בנוסח שיר בוקרים שמילותיו אומרות "מה גורם לאדם לעזוב את ביתו ולנדוד לבדו?…מה גורם לאדם" מעין תמצית של הווייתה של הדמות המרכזית, איתן אדוארדס. תשובה לשאלה שבשיר אמור לספק הסרט עצמו. איתן חייל בצבא הקונפדרציה שב שלוש שנים לאחר סיום מלחמת האזרחים כאשר שאלות מטרידות אופפות את התקופה שחלפה מאז הכניעה של הדרום. הרמזים מצביעים שכנראה פעל מחוץ לחוק (מטבעות הזהב שאותן הוא מוסר לאחיו למשל). איתן אדוארדס הוא אחת הדמויות המורכבות ביותר בסרטיו של פורד. הוא דמות אפלה, מאיימת, זועמת מרירה, מסוכסכת בתוך עצמה וטרגית. זוהי דמות גדושת ניגודים גיבור ואנטי גיבור בעת ועונה אחת. הוא ניתק עצמו מהחברה המסודרת ויחד עם זאת יוצא לפעול בשמה. גם האופן שבו בוחר פורד להציג את אתן עם המגבעת המטילה צל על עיניו מבליטה את אישיותו איתן הוא הנודד שבשיר הפתיחה שאינו שייך לציוויליזציה המיוצגת על ידי קהילת המתיישבים הלבנים וגם לא לצד השני של הילידים שבהם הוא נאבק. נדודיו הביאו כנראה לכך שהוא מבין טוב יותר מכל האחרים את תרבותם ושפתם של האחרים ויחד עם זאת הוא גזען אפל, עובדה שבולטת ביחסו המזלזל במרטי הבן המאומץ שעל פי דבריו הוא שמינית צ'רוקי (וזאת למרות שאיתן עצמו הצילו בעודו תינוק לאחר שמשפחתו נטבחה ומסר אות לאימוץ בידי משפחת אחיו). בקיאותו בתרבות הילידים נחשפת באחת הסצנות שבתחילת תהליך החיפושים, כשמתגלה קבר של לוחם קומנצ'י ואיתן יורה בשני עיני הגופה, כי על פי אמונת בני השבט הוא יאלץ לנדוד לנצח בין הרוחות. הערה אירונית מאחר שמסתבר שאיתן עצמו הוא זה שנודד "בין הרוחות". הרצון לנקום על כך שמרתה אהובתו נאנסה ונרצחה ושנאתו לאינדיאנים הם הכוח המניע את תהליך החיפושים הארוך והאובססיבי. תהליך שבסיומו הוא מתכוון לרצוח את דבי, כי תומתה חוללה.

ג'ון וויין ב"המחפשים"

אין ספק שמדובר בתפקיד חייו של וויין. מספרים שפורד שהיה חברו הקרוב של וויין ושיתף עמו פעולה במספר סרטים גילה שוויין יודע גם לשחק לאחר שצפה ב"נהר אדום" (1948) של הוארד הוקס, ומאז ואילך העניק לוויין תפקידים יותר מורכבים כמו ב"היא ענדה סרט צהוב" או "האדם השקט" (הקונפליקט המרכזי בסרט של פורד, יחסי אהבה שנאה בין דמויות של אב ובן מזכיר במידת מה את זה שבסרטו של הוקס). אין ספק שהדמות הבעייתית והמרתקת הזו היא תפקיד חייו של וויין שבעצמו טען שמדובר אכן בפסגת הישגיו (בנו הצעיר של וויין נקרא איתן על שם הדמות בסרט).

הציביליזציה מול השממה

הסרט נפתח בסצנה שכבר דנו בה רבות. מתוך החשיכה דלת נפתחת אל נוף מדברי שטוף שמש, אישה יוצאת מהבקתה מצולמת מגבה משקיפה את הנוף המדהים. ממרחק נראית דמות זעירה של רוכב ההולך ומתקרב. כמעט ללא כל מילה מדוברת אנו נחשפים אל בני משפחת אדוארדס הנפגשים לאחר שנים באיתן המגיע מהמדבר. הסרט כמו נפתח באמצע פעולה. האישה עומדת בפתח ומסתכלת אל הנוף. היא מרימה את ידה אל מצחה ממש כמו שתעשה בהמשכו של הסרט גברת ג'ורגנסן (אוליב קארי). סצנות של נשים מחכות שבות וחוזרת במהלך הסרט. הגברים יוצאים לחפש, הנשים מחכות. סצנות של נוף הניבט מתוך החשיכה אף הן מוטיב סגנוני השב מספר פעמים לאורך הסרט (תשע פעמים אם לדייק), בין היתר בפעם הראשונה שמתגלה מרטי בסרט, בסצנה שלאחר הטבח שבה הנוף נשקף מבין הריסות הבית השרוף וכמובן בסצנת הסיום כשהדלת נסגרת בעוד דמותו של איתן הולכת ומתרחקת. סצנות המסגור מבליטות את הניגוד שבין הציביליזציה למדבר הלא מיושב. הביתיות מיוצגת בטקסים המשפחתיים סביב השולחן שניצב במרכז הבקתה, באח הבוערת ובמיוחד בכסא הנדנדה. מוס הארפר (הנק וורדן) שמגלם בסרט דמות המקבילה לשוטה השייקספירי  (ששיגעונו החיצוני מקביל לשיגעון הפנימי המנחה את פעולותיו של איתן) משתוקק כל חייו לכסא נדנדה ולגג מעל הראש. "מודה על הכנסת האורחים של כסא הנדנדה שלך" הוא אומר למרתה כשהוא מגיע לבית אדוארדס. הוא זוכה בכסא ובבית בסצנת הסיום של הסרט. הסרט עורך דיון על המושג בית. בית הקבע של הלבנים, לעומת הבית הזמני של הילדים האמריקאים. באופן אירוני אדוארדס עצמו לא מוצא בית לעצמו. הוא נידון לנדודים נצחיים. לאחר שהוא משיב את דבי הביתה הוא יוצא שוב אל המדבר. הסרט מבליט הניתוק שבין הלבנים לסביבה שבתוכה הם חיים שהיא מקום טבעי של השבט האינדיאני. הם חייבים להסתגל למקומם החדש. מר ג'ורגנסן מאשים את הארץ ה"קאנטרי" במות בנו ולא את איתן שלא הצליח למנוע ממנו לפתוח בדהירת טירוף אל האינדיאנים. אם משפחת ג'ורגנסן מדגישה לעומת זאת שצריך לקבל את העובדות הטרגיות על מנת להסתגל למקום החדש. איתן הוא זה שאינו מוכן להסתגל הוא לא מוכן לקבל את כניעת הדרום ובאותה עת חש ניכור כלפי התרבות של ילידי אמריקה שאותה הוא מכיר היטב. הסרט מתעכב על מספר נושאים אנתרופולוגיים ובהם קשרי דם, גזע, נישואים, טקסי קבורה ויחסים בין תרבויות שונות זו מזו. מרטי השמינית צ'רוקי שאומץ בידי משחה לבנה הוא בן זוגה של לורי הלבנה, דבי הלבנה שנחטפה בידי הקומנצ'ים הופכת בבגרותה לאחת מנשותיו של סקאר. מדובר במעין חילופים בין שבטים הנתונים במאבק. החזרתה של דבי אל חיק התרבות הלבנה מתאפשרת רק עם הריסתה של התרבות האינדיאנית. הקשרים בין שתי התרבויות מתקיימים רק על רקע מעשי אלימות. הצלתה של דבי מוליכה להרס החוק האינדיאני והשלטתו בכוח של החוק הלבן על החברה האינדיאנית. מה שמעניין היא גישתו של פורד לבעיה. מעשי האלימות של האינדיאנים אינם נחשפים לעיני הצופים. אנו רק רואים את תגובתו של איתן לאחר שהוא מוצא את גופות בני משפחתו ואינו מתיר למרטי להיכנס לתוך ההריסות הבוערות. אין אנו רואים את מציאת גופתה של לוסי או את מותו של ארוסה (הארי קארי ג'וניור) בידי האינדיאנים. לעומת זאת אנו כן רואים את תוצאות הטבח שערך חיל הפרשים האמריקאי בכפר אינדיאני בסצנה שהקדימה בשנים רבות את סצנת הטבח בסרטו של ארתור פן "איש קטן גדול" (1970).

נטלי ווד ב"המחפשים"

סגנון

מה שמאפיין את סגנונו של פורד היא הלקוניות והחסכנות שלו שכה נוגדים את הפטפטת ואת הראוותנות המיותרת בסרטים עכשוויים. הוא אינו נוטה לפרש אלא מניח לתמונות לדבר בעד עצמן. פורד התחיל לביים סרטים ב-1917 והדגש על הויזואליזציה בולט אצל במאי בני דורו. פורד מנצל היטב את יתרונות המסך הרחב ומאפשר שפע של התרחשויות בתוך הפריים ללא כל חיתוכים. את סיפור אהבתו של איתן לאשת אחיו מרתה אנו מתוודעים רק דרך התמונות ולמרות למרכזיותו של הנושא בסרט לא נאמרת עליו ולו מילה אחת לאורך כל הסרט. אנו צופים בפגישתם הראשונה והטעונה של השניים כאיתן מנשק אותה על מצחה. בסצנה בולטת שנייה הקפטן-כומר קלייטון רואה את מרתה בזווית עינו כשהיא מלטפת את גלימתו של איתן לפני שהיא מוסרת אותה לידיו. בעוד השניים נפרדים שוב בנשיקה על המצח, קלייטון ניצב בחזית התמונה ממשיך ללגום מספל הקפה שלו וכאילו אינו מודע להתרחשות שמאחורי גבו. הדברים שפורד בוחר שלא להציג (תקיפת האינדיאנים על החווה או תוצאות הטבח) ולהותיר אותם לדמיונו של הצופה חזקים לא פחות מהדברים שאותם הוא בוחר כן להציג. האופי האפי של העלילה מודגש על ידי צילומים של הרוכבים בתוך נופים רחבים ורבי הוד. הסרט מורכב משורה של הקבלות- השתקפויות. וחייבים לציין שלמרות שהסרט מוגדר כמערבון הוא הרבה יותר מכך, הוא בעצם אפוס היסטורי המעלה לדיון נושאים מהותיים שמהם צמחה החברה האמריקאית. "זוהי ספורה של אמריקה" טוענים ג'וזף מקברייד ומייקל ולימינגטון בספרם על ג'ון פורד. דמותו של המנהיג האינדיאני סקאר (צלקת) מקבילה במידה רבה לזו של איתן. גם המניע לפעולותיו של סקאר הוא נקמה על הריגת בניו בידי לבנים. הסצנה הסמוכה לראשית הסרט כאשר איתן נושא את דבי הילדה בידיו מקבילה לנטילתה של דבי הבוגרת בזרועותיו לפני שהוא מביא אותה הביתה. משפחת ג'ורגנסן בחזית הבית בסצנת הסיום זוהי בעצם היפוכה של סצנת הפתיחה. הסרט בנוי בעיקר מצילומי מדיום ולונג שוט וממעט בקלוזאפים. אבל כאשר מופיע קלוזאפ הוא נושא עמו מטען רב עוצמה. כך למשל הקלוזאפ הראשון על פניו של וויין כאשר הוא מבריש את גב סוסו וחש כנראה שהדברים בבית אחיו אינם כשורה. קלוזאפ משמעותי נוסף הוא המצלמה שמתקרבת אל פניו של וויין כאשר הוא צופה באישה הלבנה שדעתה השתבשה עליה, שאנשי הצבא חילצו מידי האינדיאנים. שוב לא נאמרת אף מילה ופניו של וויין אומרות הכל.  הסרט צולם באופן נפלא בידי הצלם וינטון סי. הוק שצילם עבור פורד בין היתר את "היא ענדה סרט צהוב" ואת "האדם השקט" שבעבורם זכה באוסקר. וינטון מצלם באופן מעורר השתאות את נופיו של המוניומנט וליי ומנצל היטב את ממדי המסך הרחב. הסרט צולם בשיטת ויסטה ויז'ן שעל פי דברי הבמאי מרטין סקורסזי מדובר בשיטת הצבע הטובה ביותר שפותחה אי פעם באולפני הוליווד. הדי.וי.די. המשוחזר שיצא לכבוד חמישים שנה "למחפשים" מבליט את יופיו של הסרט, מדובר באחד מסרטי הצבע היפים בתולדות הקולנוע. ולא בכדי מספרים על דיוויד לין שצפה בסרטי ג'ון פורד כדי ללמוד על השימוש בנוף לפני שיצא לצלם את "לורנס איש ערב". אורסון וולס על פי עדותו של פיטר בוגדנוביץ' כאשר נשאל על ההבדל בין הוארד הוקס לג'ון פורד אמר שהוקס הוא פרוזה ופורד הוא שירה. ואכן פורד יצר את המקבילה הויזואלית לשירה באמצעים קולנועיים. תמיד תהיתי כיצד האיש הנרגן הזה חובב השתייה שבסרטו התיעודי של בוגדנוביץ' אודותיו מעדיף לענות על השאלות המופנות אליו בהמהומים, הצליח ליצור שירה חזותית כה טהורה, מעודנת ומרגשת.

אפילוג

איתן לא הורג את דבי, אלא נוטל מניף אותה למעלה ואומר "בואי נלך הביתה דבי". גודאר העיר פעם על כך, שהוא שונא את דעותיו הפוליטיות הימניות של וויין אבל אינו מסוגל שלא לאהוב אותו ברגע שהוא נוטל את דבי כזרועותיו. חמש שנים אחר כך פורד ביים את "שניים רכבו יחדיו" (1961) שנראה כווריאציה עכורה של "המחפשים" ללא האפקט הפיוטי שלה, כשגם בפעם זו פרנק נאגנט כתב את התסריט. ג'יימס סטיוארט כשריף חמדן וריצ'רד וידמרק כקצין חיל הפרשים רוכבים אל מחנהו של צ'יף קואנה פרקר המגולם בידי הנרי ברנדון מי שגילם את סקאר ב"מחפשים" (קואנה פרקר הוא דמות אמיתית הקשורה לאירוע שעל פיו כתב אלן לה-מיי את ספרו "המחפשים"). המשימה היא לגלות לבנים שנשבו ונחטפו בידי הקומנצ'ים. אבל הגרסה השנייה שנותנת ביטוי להתפכחותו המאוחרת של הבמאי, היא בוטה יותר, קומית יותר, ריאליסטית יותר ויש בה תחושה קלסטרופובית. המשא ומתן עם הצ'יף מסתיים בהצלחה חלקית, מרבית השבויים בידי האינדיאנים אינם מעוניינים לשוב אל החברה הלבנה והסרט מסתיים בטרגדיה.

אבל נשוב אל הסיום המלנכולי רומנטי של "המחפשים" (גם הפעם סצנה שלמה חסכנית ללא כל דיאלוגים)- איתן על רקע שיר הבוקרים שפתח את הסרט מוסר את דבי לידי בני הזוג ג'ורגנסן ומפנה את הדרך למרטי וללורי הנכנסים הביתה. בצילום שהוא היפוכו של שוט הפתיחה של הסרט צללי הדמויות נכנסות לתוך הבית בעוד איתן אדוארדס נותר בחוץ ממוסגר בקווי המתאר החשוכים של פתח הכניסה. במחווה לשחקן הוותיק הארי קארי שהופיע בכמה ממערבוניו האילמים של פורד ומת ב-1947, וויין בג'סטה שהייתה אופיינית לקארי מניח את יד ימינו על שמאלו (המחווה נעשתה גם למענם של אלמנתו של קארי אוליב קארי ובנו הארי קארי ג'וניור שהופיעו ב"מחפשים" ונמנו על צוות השחקנים הקבוע של פורד), סובב על עקביו ובהליכה ג'ון וויינית אופיינית שאין לטעות בה גם כשהוא מצולם מאחור הוא מתרחק כשהדלת נסגרת מאחורי גבו ומחשיכה את המסך.

"המחפשים" סצנת הסיום

פורסם לראשונה ב"סינמטק" גליון 150, ינואר-פברואר 2008